הריבוע

כריסטיאן הוא האוצר במוזאון הלאומי בשטוקהולם. הסרט מתאר את המאורעות לפני פתיחתה של תערוכה חדשה בשם "הריבוע" יצירתה של אמנית ארגנטינאית בשם לולה אריאם. ברחבה המרובעת הגדולה בכניסה למוזיאון משורטט ריבוע ובו נקבע השלט של היוצרת:
"הריבוע הוא מקום קדוש, אזור של אמון ודאגה. בתוך גבולותיו כולנו חולקים זכויות וחובות שוות"

אמירה זאת עומדת למבחן אמיתי לאורכו של הסרט דרך הסצנות השונות המאירות כל אחת אספקט אחר, דרך הדמויות השונות גם דמויות המשנה (שאינן שוליות כלל וכלל) ובאמצעות התסריט והדיאלוגים.

לקראת התערוכה מגיעה עיתונאית אמריקאית המראיינת את כריסטיאן. כמו כן צוות המוזיאון נפגש עם אנשי השיווק כדי לקבוע את אופיו של סרטון שיקדם את התערוכה.

שני דברים מסבכים את חייו הטובים של כריסטיאן: אותו מרחב בחזית המוזיאון הוא ופך להיות קורבן של מזימה שבסופה ארנקו, הטלפון והחפתים של חולצתו נגנבים ממנו. הדבר השני- בשל עיסוקיו בענייניו האישיים הוא נעדר מישיבה שבה מוחלט על אופיו של אותו סרטון שיקדם את התערוכה.

הריבוע מצביע על שאלת הגבולות -התמה המרכזית בסרט הנבחנת בתחומים שונים. שאלת הגבולות האומנותיים (תיק במוזיאון, חפץ יומיומי), שאלת גבולות של מוסכמות תרבותיות- חברתיות נשאלת בסצנה שבה כריסטיאן מרואיין מול קהל מכובדים ואחד הנוכחים צועק קללות וגידופים עסיסיים. האם יש לנהוג בו בסבלנות מתוך הבנה של תסמונת טורט ממנה הוא סובל או שיש להוציאו?
בסצנה מדהימה כריסטיאן יוזם ניסוי – הופעה בפני ידידי המוזיאון ומעונבים והעשירים. שחקן נכנס ותפקידו לנהוג בחייתיות ובאלימות כשהנוכחים אמורים לנהוג באיפוק. אם לא יעשו זאת הם יגבירו את האלימות של החיה. בשלב מסוים שהשחקן "עובר את הגבול" כריסטיאן מור הלו להפסיק אך הוא לא נשמע להוראתו. כאן צומחת השאלה מי קובע את הגבול? מה קורה לגבול ברגע שהוא נחצה?

כריסטיאן הוא אדם חיובי, גם החלטתו לקיים את הריבוע נובעת משיקולים ערכיים אנושיים. אולם הוא עצמו עומד למבחן כאשר דבריו נגנבים מסתבר ששאלת הצדק שהוא מבקש בשעה שהוא נוסע עם אחד מעובדיו במכונית (והם מקשיבים ללהקת צדק) אינה עולה בקנה אחד עם הערכים הנעלים שהוא מייצג. הגבולות בין מעביד ועובד, שבדי ומהגר נבחנים גם כן.

הסרטון שהמוזיאון מפרסם מציג ילדה קבצנית שבדית שעומדת להתפוצץ – הסרטון שואל כמה זמן לוקח להומניות שלך להגיע? הסרטון הופך לווירלי תוך שעה ומעורר מחלוקת קשה. בכנס עיתונאים עולה שאלת הגבולות של חופש הביטוי. אחת העיתונאיות מטיחה בכריסטיאן: ""היכן הסולידריות עם אותם אנשים פגיעים שאין להם קול". מהם גבולות הכוח של האנשים המשפיעים העשירים מול הקבצנים, המהגרים וגם הכוח של כריסטיאן מול הילד ומול העיתונאית.

המוסיקה "אווה מריה" של באך היא הפסקול של הסרט ואליה מצטרפים רעשים מכוונים ברקע של שיחות חשובות או אינטימיות ויוצרים הנגדה בין "החשוב" לבין "הלא חשוב" שהופך להיות נוכח מאוד,  וזה ביטוי סמלי לשאלת הגבולות המרכזית בסרט.

שאלת העזרה והדאגה לאחר, שאלת האנושיות נבחנת שוב ושוב ומעוררת שאלות ערכיות חשובות לכל אישה ואיש המתבוננים במציאות ומעמידים בספק כל דבר. אם רוצים אפשר לקרוא לסרט: "האם עברת את הגבול? "

זהו מעשה אמנות של הבמאי השבדי רובן אוסטלנד ("כוח עליון").
סרט מעמיק, דורש קשב גדול לכל אמירה בכל אחת מ142 דקותיו. זכה בפרס דקל הזהב בקאן (הנחשב הפרס היוקרתי ביותר לקולנוע אמנותי בניגוד לפרס האוסקר המסחרי).

למיטיבי קולנוע- רוצו לראות. סרט שראוי לראותו יותר מפעם אחת כדי לעמוד על דקויותיו.

השארת תגובה