"דבר מתחפש לאהבה"- גליה עוז

קראתי בנשימה אחת, אי אפשר שלא.
עמוס עז ב"ספור על אהבה ועל חושך" המעולה, עורך הבחנה בין הקורא הטוב לקורא הרע:
"מי שמחפש את לב הסיפור במרחב שבין היצירה לבין מי שכתב אותה טועה: כדאי מאוד לחפש לא בשדה שבין הכתוב לבין הכותב אלא דווקא בשדה שבין הכתוב לבין הקורא"
בהמשך הוא מסביר למה כוונתו. אם אנו קוראים ספר רק כדי ללמוד משהו על חייו של הכותב- אנחנו קוראים רעים. עלינו למצוא את עצמנו בתוך הסיפור, את המפלצת שבנפשנו כי "כך יוכלו הספרים לנחם אותך קצת על אסון סודותיך המחפירים, לא רק אתה, חביבי, אלא כולנו אולי קצת כמוך"
ההבחנה הזאת נכונה מאוד לספרה של בתו.

לא מדובר ביצירה ספרותית אלא בכתב האשמה של הילדה שבגרה וההשפלה, העלבונות, האלימות הפיזית הותירו צלקות בנפשה.
אני מאמינה לסיפורה. למען האמת, האופן שבו הוא כתוב לא מותיר ספק. הספור הוא גאולתה של המחברת. בסופו של הספר היא מנמקת מדוע החליטה לכתוב אותו, לאחר מותו. אין ספק, כתיבת הספר היא אקט תיראפויטי, שאפשר לה לשחרר לאוויר העולם את האימה שהטיל עליה כל חייה. הספר מאפשר כמובן לקוראות וקוראים שחוו חוויות דומות לחוש סוג של קתרזיס בעצמם, להזדהות עם המצבים, ולהיות להם לפה.

הרעש שנוצר בעקבות הפרסום נובע מהפער שיש בין התדמית הציבורית של הסופר שייצג ערכים נעלים של הומניזם, אמת, צדק שלום ובין האופן שבו הוא מוצג במסמך האישי של בתו כאדם אלים לא רק כלפי הכותבת אלא גם כלפי אשתו. אדם ארסי, שניצל את כשרונו המילולי להסתיר את העוול שגרם לה. בבגרותה היא דרשה הסבר, היא ביקשה לדעת למה, מה היה בה דווקא שגרם לו להתעלל בה? והוא סרב לקחת אחריות ובד בבד נתן לה לחוש שהוא הקורבן. במשך השנים נשלחו שליחים, אפילו הפסיכולוג של הסופר הנודע ביקש לפייס, והיא לא עשתה את מלאכתם קלה.

יש בספר תיאורים מצמררים של גרירתה מחוץ לבית נחבטת במדרגות, את כעסו כאשר הופרעה שנתו בצהרים, את המכות שהפליא באשתו בנוכחותה, ואחר כך טען שזה היה חד פעמי. האשים אותה שהיא יוצרת קרע בינו לבין אשתו. במכתב שכתב לה השווה בינה לבין אמו ש"זרקה אותו לפח הזבל".

בשעות המועטות שהייתה אמורה לבלות עם הוריה בין ארבע לשמונה השעות הסתובבה לבדה בקיבוץ או מצאה את הצלתה אצל סבתה, אמה של אמה.  החבלות שהותיר בה הפכו לסימנים כחולים אותם הסתירה בשרוולים ארוכים גם בימות הקיץ.

זהו מסמך חשוב לא משום שמדובר בעמוס עז, אלא משום שמדובר בנפש מצולקת המבקשת מרפא לכאבה זה שנים, ובאמצעות כתיבתה אולי גם הקורא הטוב יוכל גם מעט להירפא.