הסרט החדש על ואן גוך מנסה לעמוד על טיבו של האמן המסתורי הזה, אשר מצליח לעורר עניין רב 166 שנים לאחר הולדתו.

ואן גוך היה בודד, מתוסכל, סבל מדימוי עצמי ירוד, והצליח למכור רק תמונה אחת בחייו. תערוכות, ספרים וסרטים רבים מנסים לעמוד על טיבו של הגאון שזוכה להכרה והתפעלות מתמשכת הרבה לאחר מותו.

סרטו החדש של הבמאי ג’וליאן שנאבל מתרכז בתקופת שהותו בפרובנס בארל, בסאן רמו (המוסד בו התאשפז מרצון) וב אובר סור אואז שבצרפת, שבה סיים את חייו. צילומי הנוף של האזור משקפים את עולמו הפנימי, הייחודי של אמן המתבונן במציאות באופן שונה מהאדם ההדיוט. ואן גוך טען כי עליו להראות לאנשים את מה שהוא רואה, והאמין כי ציוריו נולדו בטרם זמנם והם עתידים לזכות בהוקרה נצחית.
שאלות פילוסופיות כמו מהו ציור, מהי אמנות, מה תפקידו של הצייר, מהם היחסים בין טבע ומציאות- עומדים במרכזו של הסרט.

הסרט מתאר את מערכת יחסיו עם גוגן, יחסיו הקרובים עם אחיו תיאו שדאג לו מאוד, האופן שבו החברה (אנשי האזור) התייחסו אל אישיותו החריגה ואל עיסוקו כצייר.

הסרט מתנהל לאיטו, יש פער עצום בין המוסיקה, הפסקול הדרמטי לחוסר הדרמטיות העלילתית אותה היא מלווה. לעיתים, נדמה כי הסרט לוקה ב”אומנותיות יתר” לא מובנת אולי כמו ואן גוך עצמו לבני דורו.

אין ספק, כי דמותו הייחודית ראויה לניסיונות פענוח נוספים שכן רב הגלוי על הנסתר: האם נרצח? האם התאבד? מה משמעות כריתת האוזן? מעשה משוגע בלבד?
וויליאם דיפו מגלם את התפקיד הראשי ומצליח להעביר באמצעות משחקו את הדמות המורכבת, המיוסרת.

אהבתי והתפעמתי יותר מ”לאהוב את וינסנט”, סרט מוקדם שמנסה לפענח את אישיותו המורכבת, שכן יש בו גם שילוב עבודות האמנות של אנימציה וגם מבנה עלילתי בלשי הפך את הסרט למרתק, אומנותי ללא יומרות מנופחות.