אזאר נאפיסי פרופ' לספרות אנגלית ובעלה מהנדס אזרחי שבים לטהרן באוגוסט 1979 עם תקווה גדולה. נאפיסי מתחילה ללמד באוניברסיטה בטהרן, קוראת בפני הסטודנטים את מיטב הספרות הקלאסית, כמו "סיפור על מותם של חלומות ועל אהבה אבודה"- שמשקף את מצבם של הסטודנטים והסטודנטיות עצמם.
היא אומרת לתלמידים שלה, שחלקם נשטפים אחרי הקנאות הדתית כי "ספרות גדולה גורמת לנו לאי נוחות ולפקפוק".

אך כאשר מחוקק חוק החיג'אב היא מסרבת ללבוש אותו ועוזבת את האוניברסיטה.
במקום זאת היא מקיימת בביתה מפגשים עם קבוצה קטנה של סטודנטיות והן דנות ב""לוליטה", "גטסבי הגדול,"דייזי מילר", "אלף לילה ולילה", גאווה ודעה קדומה" וספריו של הנרי ג'יימס- כל אלו הם ספרים אסורים לקריאה. החנות של חמיד שמכר אותם נסגרה ונותרה שוממה.

האופן שבו נאפיסי מפגישה את הסטודנטיות שלה במועדון הקריאה שלה היא למשל, דרך הזדהות עם מנהגי חיזור  בתקופתה של ג'יין אוסטין כדי להבין את החוקים החברתיים אז המזכירים את הדיכוי בהווה.
כאשר הן קוראות את נבוקוב,

נאפיסי כותבת בספרה:
"אנחנו התחברנו בקשר מיוחד עם נבוקוב.. .הרומנים שלו… גדושים באי אמון במה שאנחנו מכנים המציאות היומיומית, מבטאים הכרה נוקבת בהפכפכנות ובשבריריות של המציאות הזאת.
היה משהו הן בסיפורת של נבוקוב והן בקורות חייו שהתקשרנו אליו אינסטינקטיבית, וקלטנו את האפשרות להשיג חירות ללא גבולות בשעה שכל האופציות נשללות… עמ' 44)
על הקריאה ב"לוליטה" היא כותבת:
"הדבר הראשון שעלה בדעתנו בשעת קריאת "לוליטה"- למעשה זה נמצא כבר בעמוד הראשון- הוא שלוליטה מוגשת לנו כיציר רוחו של המברט, אותה אנו רואים רק בהבזקים…. כדי להמציא את לוליטה מחדש, המברט חייב לקחת ממנה את ההיסטוריה האמיתית שלה ולהמיר אותה בהיסטוריה משלו, בעשותו את לוליטה לגלגול נשמתה של אהבתו הצעירה, האבודה והלא ממומשת, אנבל לי….. לוליטה כמו תלמידותיי קולטת את העבר לא כאובדן אלא כמחסור, והיא כמו תלמידותיי נעשית ליציר חלומו של מישהו אחר.
בשלב מסוים האמת על עברה של איראן נעשית חסרת ערך בעיני מי שאימצו אותה לעצמם, כמו האמת על עברה לש לוליטה בעיני המברט. ..
לוליטה היא דימוי המקושר לצמיתות במחשבתם של הקוראים עם דימוי הסוהר שלה. לוליטה כשלעצה היא חסרת משמעות, אפשר להפיח בה חיים רק מבעד לסורגי הכלא שלה.
כך אני קוראת את לוליטה…ואני הפכתי שוב ושוב במחשבותיי.. הקשר האמיץ בינינו היתה האינטימיות הסוטה הזאת בין הקורבן לסוהר" (עמ' 61).

מיטרה, אחת הסטודנטיות שואלת שאלה שמטרידה אותה זמן רב:
"למה סיפורים כמו "לוליטה" ו"מאדם בובארי"- סיפורים עצובים כל כך – מעניקים לנו אושר? האם אין זה חטא ליהנות מקריאה על משהו נורא כל כך? האם אנחנו מרגישים כך אילו קראנו דבר כזה בעיתון או אילו זה קרה לנו? אילו כתבנו על חיינו כאן ברפובליקה האיסלאמית , האם היו הקוראים שנו מרגישים אושר?" (עמ' 70)
נאפיסי מאוד מוטרדת מהשאלה ולבסוף לאחר הרהורים כותבת:
"אמרתי להן שנבוקוב מכנה כל רומן מופת אגדה…
כל אגדה מציעה את הפוטנציאל להתגבר על מגבלות, זאת אומרת שבמובן מסוים האגדה מציעה חירויות שהמציאות שוללת אותן
סטודנטיות וסטודנטים נרצחים וברי המזל רק נעצרים במרתפי הכלא ועוברים התעללויות  קשות מנשוא. נאפיסי מתחילה להתלבט האם נכון לה לחיות תחת שלטון מדכא או מוטב לה להבטיח עתיד טוב יותר עבור ילדיה ומשפחתה.

השאלה האם לקבל מציאות דיקטטורית או לבחור למען עתיד ילדיך לחיות במקום שמתאים לעולם הערכים שלך– לצערנו הרב, השאלה הזאת היא בלתי נמנעת גם היום בישראל. יש רבים הנאבקים שפניה של המדינה הדמוקרטית יישארו כפי שהם, ואלה החוששים ומיואשים בוחרים לעזוב. גלי ההגירה מישראל של בעלי היכולת והאמצעים מדאיגה. נכון, תל אביב איננה טהרן, אבל החשש הוא מפני התהליכים.

הם דנים גם בספר "גטסבי הגדול" ומתנהל מעין משפט בעד ונגד. נאפיסי אומרת לסטודנטים: "את גטסבי לא קוראים כדי ללמוד אם ניאוף הוא טוב או רע. .. אלא כדי ללמוד ממנו עד כמה בעיות כמו ניאוף ונאמנות ונישואים הן מסוכנות. רומן משובח מחדד את החושים ואת הרגישות למורכבות שבחיים ובבני אדם ומונע את הצדקנות שמשקיפה על המוסר בנוסחאותיה המקובעות על החיובי והשלילי" (עמ' 181). אחת הסטודנטיות נלחמת בדעותיו של סטודנט שאוחד בדעות השמרניות שחושב שמי שאינה מתכסה בחיג'אב. "אבל זאת מדינה איסלמית" צעק ניאזי.. וזה החוק. וכל מי…
"החוק"? קטעה אותו וידה. "אתם הגברים באתם ושיניתם את החוקים. זה חוק? זה דומה לטלאי צהוב בגרמניה הנאצית. האם כל היהודים היו חייבים לענוד את הטלאי מפני שזה היה החוק הארור?"

ב2003 נאפיסי וביזאן עוזבים עם ילדיהם לארה"ב, לוושינגטון די סי, אך אזאר ממשיכה לסבול מסיוטי לילה, ומחליטה לכתוב את הספר הזה, כפי שיעץ לה חברה, מרצה, קולגה לדרמה שעזב את האוניברסיטה ובחר להישאר בטהרן.

"שני התצלומים מונחים לפני עכשיו. באחד, שבע נשים עומדות על קיר לבן. הן לבושות כחוק במדינה ההיא. גלימות שחורות וכיסויי ראש שאינם מגלים דבר מלבד האליפסה של פניהן וכפות ידיהן. בתצלום השני, אותה קבוצה, באותו מקום, על רקע אותו קיר. אלא שהנשים הסירו את הכיסויים. כתבי הצבע מבדילים בין אישה לחברתה. כל אחת מהן נבדלת כאן מחברתה בצבע בגדיה ובסגנונם, בצבע שערה ובאורכו, ואפילו השתיים שראשן עדיין מכוסה נראות אחרת" (עמ' 18)
ציטוט שאומר בתמצית הכול.

במאי: ערן ריקליס
ריטה מגלמת את אמה של נאפיסי.
ישראל, 2024, 108 דקות

הספר: אזאר נאפיסי בתרגום אופירה רהט
ידיעות אחרונות, 444 עמ'

הרצאה מקדימה
על הכוח המרפא של הספרות
או
נשים באיראן בראי הקולנוע