הסרט מבוסס על ספורה של איסק דינסן- קארן בליקסן, שסיפור חייה הונצח בסרט "זיכרונות מאפריקה".
יש בסיפור/בסרט יסודות אוטוביוגרפיים הנושקים לספור חייה המיוחד של הסופרת.
המספרת לוקחת אותנו אל עברן של הבנות מרטין ופיליפה שהיו יפהפיות ומחוזרות על ידי גברים רבים. מרטין לא מימשה את אהבתה לקצין לורנס
שעזב את העיירה ושקע בקריירה שלו. אשיל פאפין זמר אופרה שהזדמן לעיירה זיהה את היכולות הקוליות המופלאות של פיליפה. אולם החינוך הנוקשה ושמרני
גורם לה לבחור כאחותה להישאר בעיירה ולעסוק בעשייה דתית ובצדקה למען עניי הכפר.
באבט נמלטת ממלחמת אזרחים בפריז ב1871 שגבתה את חי בעלה ובנה. היא מגיעה כשבידה מכתב מאשיל פאפין שבו הוא מבקש משתי בנותיו של הכומר לקבלה כעובדת משק ביתן.
בהמשך באבט זוכה בלוטו בסכום של עשרת אלפים פרנק והיא מבקשת מן השתיים להכין ארוחה צרפתית אמיתית לכבוד מאה שנים להולדתו של אביהן הכומר.
הכנת הארוחה ובעיקר האופן שבו מגיבים 12 הסועדים (רמז לסעודה האחרונה של 12 השליחים), החגיגה של כל החושים- הם עיקרו של הסרט.
לשם צילום הסרט צוות ההפקה נעזר בשירותיו של השף יאן פדרסן, השף של מסעדת היוקרה "לה קוקוט". חלק ממוצרי הגלם הובאו במיוחד מפריז.
מסתבר אחר כך כי באבט הייתה שפית ב"קפה אנגלז" בפריז, והוכתרה כגאון קולינרי. הגנרל (מי שהיה אהובה של מרטין בצעירותה) הוא היחיד שמבין באוכל ושתייה.
הוא מתענג על כל לגימה וטעימה ונהנתנותו עומדת בניגוד מוחלט לסגפנות של אנשי הקהילה.
מדובר בקהילה של פרוטסטנטים: לותרנים וקאלוויליסטים- שמאמינים כי האדם הוא יצור חוטא ועליו להתנזר מהבלי החיים. הם אינם יודעים להבחין בין שמפניה ללימונדה,
ולמרות שגזרו על עצמם להתנהג כאילו אין להם חוש טעם, אפילו הם לא עומדים בפיתוי של ההתענגות על הטעם, הריח, המראה האסתטי של המעדנים המוגשים לשולחנם.
לכאורה, נדמה שאין טעם לשחזר סרט ישן, שמתאר סגפנות דתית כל כך מוקצנת שנראית לצופה המודרני מגוחכת לחלוטין. אולם זהו רק למראית עין. הסעודה היא מעשה אומנות,
והנבערות של בני העיירה יכולה להתבטא גם כלפי ציור, פיסול, תיאטרון, ספרות, אדריכלות.
באבט מצליחה לגשר בין הגשמי ממנו מסתייגים אנשי המקום לבין הרוחני. במעשה האומנות שלה היא מצליחה לייצור משהו הרמוני, שלם של גוף ונפש.
באבט הוציאה את כל הכסף שזכתה בלוטו למען ארוחה זו, היא הכינה אותה קודם כל למען עצמה. זהו מעשה של מימוש עצמי של אישה שאומנותה היא עיקר מהותה.
למרטין ולפליפה המופתעות שהשקיעה את כל כספה בארוחה ונותרה "ענייה" היא אומרת:
"אמן הוא אף פעם לא עני"
דמותו של הגנרל היא זו המעניקה לסרט את המשמעויות האוניברסליות שלו. הוא מעלה את שאלת הבחירה הנכונה בחיים הקצרים של כל אישה ואיש.
האם הוא החמיץ אהבה בשל בחירה שגויה? עולה השאלה אם יש בכלל בחירה לאותם מאמינים פנאטיים?
מהי תכליתו של האדם בעולם שבו הזמן חולף לבלי שוב? חסד האלוהים? לאהוב ולהיות נאהב? מימוש עצמי (המעשה של באבט)?, עזרת לזולת (שתי בנותיו של הכומר)?
לקראת סופו של הסרט הגנרל בתום הארוחה נפרד ממרטין אהובתו משכבר הימים ואומר לה: "אהיה אתך כל ערב ליד השולחן. לא בגופי שהוא חסר חשיבות, אלא ברוחי.
הערב, למדתי שהכול אפשרי בעולמנו". בדבריו אלו מצביע הגנרל כל כך שנסיבות החיים הגורל האנושי מנווטים את חיינו באופן מפתיע שלא תמיד בשליטתנו.
יש בסרט אמירות בעלות אופי אקזיסטנציאליסטי – מכאן האוניברסליות שבו, וכאן הטעם לשוב ולראותו.
"החגיגה של באבט" יוצא בעותק דיגיטלי ומוקרן שוב 30 שנה לאחר יציאתו . אין ספק, זהו סרט האוכל המיתולוגי הטוב היותר של כל הזמנים. מטעם גורמה משובח.
יצירת מופת.
במאי: גבריאל אקסל
במאי משנה: השף יאן פדרסן, היה אחראי על הארוחה ועיצוב התבשילים.
