נָשִׁים הֵן כְּמוֹ עֵץ.
לֹא הָעֵץ הַיָּפֶה הַזֶּה,
הַזָּקוּף שֶׁנִּרְאֶה טוֹב,
אֶלָּא עֵץ שֶׁעָבַר רוּחוֹת,
חַמְסִינִים, קֹר, יוֹבֶשׁ,
וַעֲדַיִן נִשְׁאָר עוֹמֵד…
אִשָּׁה נִמְדֶּדֶת לְפִי כָּל הַפְּעָמִים
בָּהֶם הִיא נִשְׁבְּרָה מִבִּפְנִים
וּבְכָל זֹאת, מָצְאָה בְּתוֹכָהּ
אֶת הַשֹּׁרֶשׁ
שֶׁלֹּא הִסְכִּים לְוַתֵּר…
יֵשׁ יָמִים שֶׁהָעֲנָפִים שֶׁלָּךְ כְּבֵדִים,
אַתְּ מַרְגִּישָׁה שֶׁאַתְּ לֹא מַצְלִיחָה
“לְהַחֲזִיק הַכֹּל” כְּמוֹ פַּעַם.
אֲבָל הַיְי, תִּסְתַּכְּלִי עַל הָעֵץ,
הוּא לֹא מִתְאַמֵּץ לְהַרְשִׁים אַף אֶחָד.
הוּא פָּשׁוּט נָטוּעַ.
נוֹשֵׁם.
מַחֲזִיק אֶת עַצְמוֹ בְּשֶׁקֶט.
לֹא מִתְנַצֵּל כְּשֶׁהוּא בִּשְׁלֶכֶת.
לֹא נִבְהָל כְּשֶׁהוּא עֵירֹם.
לֹא חוֹשֵׁב שֶׁהוּא נִכְשָׁל
כִּי הוּא לֹא פּוֹרֵחַ עַכְשָׁו…
הָעֵץ יוֹדֵעַ,
יֵשׁ עוֹנוֹת.
וּבִשְׁבָט, מַשֶּׁהוּ בִּפְנִים מִתְעוֹרֵר.
מִתַּחַת לָאֲדָמָה יֵשׁ תְּנוּעָה.
הַשּׁוֹרָשִׁים מִתְרַחֲבִים,
אוֹסְפִים כֹּחוֹת,
מִתְכּוֹנְנִים לַחֲזֹר לַחַיִּים.
וְאוּלַי גַּם אַתְּ,
בְּדִיּוּק עַכְשָׁו,
לֹא “תְּקוּעָה”.
אַתְּ פָּשׁוּט בַּשָּׁלָב
בּוֹ אַתְּ נִהְיֵית עֲמֻקָּה יוֹתֵר.
אַתְּ יוֹדַעַת,
פְּרִיחָה לֹא מַתְחִילָה בַּפְּרָחִים,
הִיא מַתְחִילָה בַּשּׁוֹרָשִׁים.
בְּשֶׁקֶט, בֶּאֱמוּנָה,
בַּבְּחִירָה לְהִשָּׁאֵר נָטוּעָה,
וּלְנַצֵּחַ כָּל אֶתְגָּר,
כָּל סְעָרָה…
