היה היו שתי צפרדעים שנפלו למיכל שמנת.
עד מהרה הן הבינו שהן הולכות ושוקעות: הן לא יכלו בשום אופן לשחות או
להחזיק מעמד על פני השטח זמן ממושך מפני שהעיסה היתה סמיכה כמו חול טובעני.
תחילה פרפרו שתי הצפרדעים בתוך השמנת וניסו להגיע לשפת המיכל. אבל הן
לא הצליחו, עלה בידן להשתכשך במקומן ולשקוע. הן התקשו יורת ויותר להרים
את הראש מהמיכל ולנשום.
אחת מהן אמרה בקול רם: אני לא יכולה יותר. אי אפשר לצאת מכאן. בחומר
הזה אי אפשר לשחות.. אני הולכת למות בכל מקרה. אז למה להאריך את הסבל?
אני לא מבינה מה הטעם למות באפיסת כוחות במאמץ עקר".
והיא הפסיקה לפרפר ושקעה במהירות בנוזל הלבן הסמיך.
הצפרדע השנייה, עקבית או אולי עיקשת יותר, אמרה לעצמה: המצב חסר תקנה! אין סיכוי שאצליח להתקדם אפילו סנטימטר.
אבל למרות שהמוות מתקרב אני מעדיפה להילחם עד נשימתי האחרונה. אני לא רוצה למות אפילו שנייה אחת לפני הזמן שלי".
היא המשיכה לפרפר ולהשתכשך במקום בלי הפסקה, בלי להתקדם אפילו סנטימטר, שעות על גבי שעות.
ולפתע מרוב פירפרורים, נענועי עכוז, השתכשכויות ובעיטות הפכה השמנת לחמאה.
הצפרדע המופתעת זינקה עד שפת המיכל ומשם שבה לביתה בקרקור עליז.
