גבר לא צעיר נכנס למי האוקיינוס עירום כיום היוולדו וטובל בהם.
סצנה זו הפותחת את הסרט היא סמלית ומכילה בתוכה כמעט את עיקרי הדברים.
רורי מקניס, בן 74 חי את כל חייו בכפר ואלסיי, אחד מהאיים ההיברידים בסקוטלנד. הוא איש של הטבע, של האלכוהול, דובר גאלית (סקוטית עתיקה) וחולה מאוד.
לכן, הוא מגיע לסאן פרנסיסקו כדי למצוא מרפא. את בנו איאן לא ראה חמש עשרה שנים, ולא ידע על קיומו של נכדו התינוק, ג’יימי.
השהות הזאת רק מהעולם המסורתי בו חי חושפת דרך עיניו את אמריקה השבעה, המגדלת את ילדיה על פי “ספרים חינוכיים”, (למשל, לא לקום בלילה לילד בוכה גם אם זה נמשך שעות).
רורי רואה את בנו, רואה את השקרים בחייו.
כאדם זקן יש לו אמונות מוצקות על האופן שבו צריך לגדל ילדים, לאכול, לשתות, ליהנות, לאהוב. הוא דמות מרדנית, שחיה על פי האמת שלה, אם כי הוא מגלה שלפעמים הוא במיעוט.

בחודשי חייו האחרונים הוא מגלה את העדנה במחיצת נכדו, אותו הוא יכול ללמד את חכמת החיים. בנוסף מגלה הוא את הלב הפועם כשאהבה מחלחלת אל לחייו.
זהו זמן גם לגלות שלא כל מה ששייך לעולם המסורתי- בהכרח טוב הוא. משפחת מקניס משמרת שנאה תהומית למשפחה אחרת ממחצית המאה ה-18.
המפגש בין רורי לבנו ומשפחתו חושף לא רק פער בין דורי אלא גם פער תרבותי. אבל, ההתבוננות איננה חד צדדית, והיא מציגה את ההיצמדות למסורת כמסוכנת כמו החיפוש אחר האושר, הקריירה, הכסף, וספרי הדרכה אינסטנט.

למרות המחלה והזקנה הסרט לא נסחף אל הסנטימנטלי ושומר על האיפוק הקיים במקור הספרותי. החיוך האטרוסקי הוא סמל לאפשרות למות מפויס (בחיוך).

נושאי הסרט כמו הספר אינם חדשים או מקוריים: גילוי ההחמצות לאור המוות הקרב, תיקון וחשבון נפש לגבי מערכות יחסים.
אהבה כמרפא, מסורת מול מודרניזציה ועוד, אולם הדרך בה הם מוגשים לצופה היא אמינה, מאוזנת, מרגשת, אנושית ומעוררת מחשבות לגבי החיים שלנו עצמנו.

בריאן קוקס, השחקן הבריטי נפלא כתמיד. (המטפלת, נקודת מפגש ועוד רבים). המפיק ארתור כהן (הגן של פינצ’י קונטיני, כשהנערים שרים, תחנה מרכזית ברזיל) בחר בבמאים הישראלים מיכל ברזיס ועודד בן נון, ושינה את מקום ההתרחשות מאיטליה לסקוטלנד וסאן פרנסיסקו כדי להגיע ליותר צופים דוברי אנגלית.

הדמות האנושית, שובת הלב של רונקונה, הגיבור בספרו של סמפרדו, המכונה בעיקר “הזקן”, שומרת על אפיוניה גם בדמותו של רורי בסרט.
רוחו של הספר נשמרה במידה מה, וישנם שינויים תכניים המתבקשים בכל עיבוד קולנועי ליצירה ספרותית: חשוב להבהיר כי, לקולנוע יש החופש ליצור יצירה אמנותית משלו, והטקסט הספרותי הוא רק שלד עלילתי כבסיס לשינויים ולאמירה אישית של אנשי הקולנוע על פי נטייתם.
אם נבין זאת, האכזבות שלנו מעיבודים קולנועיים תוחלפנה בדיון ענייני מהי האמירה שהסרט הצליח או נכשל בה.

במקרה זה, אני מסתכנת לומר דבר שיעורר התנגדויות, אולם, אהבתי יותר את הסרט מאשר את הספר. 

להערכתי זהו סרט קונצנזוס שיהיה אהוב על כל הצופים.
רוצו לראות.

במאים: מיכל ברזיס ועודד בן נון

 

הרצאה מקדימה אפשרית: מספר לסרט- האם תמיד הספר טוב יותר?
להרצאות חוויה מהסרטים- לחצו כאן