אנחנו אוהבים לחשוב על החיים כרצף של החלטות: ללמוד, לאהוב, להתחתן, ללדת, לשנות כיוון. אבל יש רגעים שבהם מתברר לנו דבר מטריד יותר: שאנחנו לא

הקולנוע נע על ציר: מצד אחד: “מחלה שיש לרפא”: דיכאון, סכיזופרניה, הפרעה דו־קוטבית, PTSD מצד שני: “שונות שיש להבין ולקבל”: אוטיזם, תסמונת דאון, הפרעות קשב ועוד. אלו הן

דניאל מנצח על המקהלה המקומית בכפר בו גדל ומלמד את אנשיה למצוא את "הליבה". ג'רמן, פוגש זקנה על הספסל בגן הציבורי, והיא מתחילה לקרוא בפניו

גם בקולנוע וגם בחיים המפגש עם הזולת הוא הזדמנות לשינוי שכן, האחר משמש כמראה. לכן, אפשרי שתהיה התבוננות מחודשת בתפישות העולם, בהתנהגות, בשינוי מערכות יחסים,

טוטו כל חייו מתגעגע לסינמה פרדיסו ולאלפרדו שלימד אותו הכל, ריי צ'ארלס כל חייו סבל מרגשות אשם שגרמו לו להרס עצמי בבגרותו. על הגעגוע לילדות,

ג'אנר המסע מוכר לנו כבר מהמקרא  והמיתולוגיה ב"אודיסאה" של הומרוס (תלאותיו של אודיסאוס על רקע מלחמת טרויה ואחריה). מאז נכתבו מיליוני סיפורים ונעשו עשרות סרטים,

כיצד נגדיר "שונה", "חריג"?מי מחליט על חריגותו של אדם?באיזה אופן בחר הקולנוע להתמודד עם האתגר של הצגת היוצאים מן הכלל בחברה?נבחר סוגי "חריגים" מגוונים ונבחן

סצנות רבות מתרחשות על ספת המטפל, והיחסים הנרקמים בין מטופל ומטפל מגוונים ומפתיעים בקולנוע כמו במציאות. על הטוב הרע והמתחזה… מדוע ג'רי, הפסיכיאטר של ויל