מדוע אני כל כך אוהבת את אלנה פרנטה?
ראשית, היא יודעת לספר סיפור שגם אם הוא מתרחש ברחובות נפולי אני חשה שהוא ממשי ומסקרן.
שנית, הדמויות שהיא בוראת הן חד פעמיות ויחד עם זאת- אוניברסליות. הן מגלמות את הקנאה המדרבנת אך גם את הקנאה המרושעת (החברה הגאונה: לילה ולנו), ואם ארצה להרחיב: אז את המורכבות האנושית על סתירותיה הגדולות.
שלישית, היא גורמת לי, לנסח בעצמי את הפסיכולוגיה והפילוסופיה שחבויה בסיפורים ולא מגישה לי אותם במילותיה שלה.
רביעית, יש איזה שהוא קסם בלתי מוסבר ביכולת של פרנטה לכתוב משפטים שיש לגלגלם שוב ושוב כדי להבינם, אם בכלל ניתן עד תום. או כפי שהיא מנסחת זאת טוב ממני:
"סיפור אינו מניפסט, אלא ניסיון להעביר למילים את אי הסדר המובנה שבחוויה האישית".
לכן, לאחר שגמעתי בשקיקה את מאות העמודים של הרומנים הנפוליטניים: החברה הגאונה, הסיפור של שם המשפחה החדש, הסיפור של מי שברחו ומי שנשארו, הסיפור של הילדה האבודה, היה מובן לי שאקרא מיד את ספרה החדש: "חיי השקר של המבוגרים".
אי אפשר להתייחס ל"חיי השקר של המבוגרים" מבלי להתייחס למשפט הפותח, אשר מניע את העלילה ואת גיבורתו. אם כי, יש להעמיד סימן שאלה גדול לגבי משמעותו של המשפט, דבר שילווה את כל הספר המתעתע הזה. כך יוצא, שפרנטה דורשת מהקוראות והקוראים להתלבט כמו הגיבורה, המספרת הבלתי מהימנה שהיא מעמידה במרכז הספור.
הפיסקה הפותחת יוצרת רושם מוטעה:
"שנתיים לפני שעזב את הבית אמר אבי לאמי שאני מכוערת מאוד. המשפט הושמע בלחש, בדירה שקנו הוריי, כשרק התחתנו, בריונה אלטו, בפסגת רחוב סן ג'אקומו דיי קאפרי. הכל- המרחבים של נפולי, האור הכחול של פברואר מקפיא, המילים הללו- נותר מקובע. ואילו אני החלקתי הלאה, וממשיכה להחליק הלאה גם עכשיו, בתוך השורות הללו, המבקשות להעניק לי סיפור. בעוד למעשה אין בהן כלום. שום דבר משלי, שום דבר שבאמת התחיל, או באמת הגיע להשלמתו: רק פקעת שאף אחד, אפילו מי שברגע זה כותבת, אינו יודע אם היא מכילה את החוט הנכון של הסיבור או היא רק כאב סבוך, בלי גאולה"
אם קוראים את הספר בקשב רב, הרבה מהתהיות מקבלות תשובות בפסקה זו. אין כאן אמת, יש כאן כאב סבוך. ובסיומו של הספר, ישנה גאולה מסוימת, או לפחות התחלה של משהו חדש כדי לפרום את הכאב הסבוך.
שני עמודים לאחר הפיסקה הפותחת והמשפט העוצמתי, אנחנו מבינים שאביה לא אמר שהיא מכוערת מאוד אלא "היא מקבלת את הפנים של ויטוריה". המשפט הזה שונה מאוד, שכן הוא ניתן לפרשנויות שונות.
מקום העלילה כמו ברומנים הנפולטניים הוא בנפולי: נפולי של מעלה ונאפולי של מטה ומכאן נגזר כמעט הכל: יופי מול כיעור, אמת מול שקר, השכלה מול נבערות, מבוגרים מול ילדים, אהבה מול שנאה, ועוד.
ג'ובנה המתבגרת יוצאת למסע של חיפוש האמת, שהוא גם מסע התבגרותה.
היא תפגוש את ויטוריה דודתה, אחות אביה, אישה בוטה, חסרת השכלה, שתלטנית, כוחנית, מרושעת ואולי מכוערת?
המפגש עם ויטוריה הוא גם המפגש עם הצמיד, הלייטמוטיב של הספור (מוטיב, שמלווה את הספור לכל אורכו ויש לו משמעויות סמליות).
הצמיד הוא הנציג של כל הניגודים שהוזכרו קודם: אהבה, שקר, הרצון לטפס למעלה והוא עובר מיד ליד, וכאשר הוא מקבל את התכונות של מי שעונד אותו, מעניק אותו או מוסר אותו. הוא סמל למשולשים רומנטיים שיש בהם סבל ובגידה.
ההימשכות לויטוריה הוא תחילת המרד של ג'ובנה באביה אותו העריצה. הוא סימל עבורה את נפולי של מעלה, ההשכלה, העלייה בסולם החברתי, העדינות, התרבות, ההצלחה.
כאשר ויטוריה תאכזב את ג'ובנה היא תמשך אחרי רוברטו שהוא בן דמותו של אביה במהדורה צעירה יותר. גם מבחינה פסיכולוגית הבחירה בבן הזוג מושפעת מיחסי אב- בת.
יחסי המשיכה – אכזבה מהדמויות הללו: אביה, ויטוריה רוברטו מסבירים את הבחירה של ג'ובנה בסיום.
הבחירה במספרת בלתי מהימנה כג'ובנה מחייבת אותנו לקרוא בין השיטין ולבדוק מהי המציאות. והתשובה איננה פשוטה: המציאות היא השילוב הזה בין מעלה למטה, בין המכוער למושך, ובעצם, אין תשובות. יש שאלות ומסע של חיפוש אחר השורשים המשפחתיים והרצון לגבש "אני" בוגר, בלתי תלוי, ייחודי.
ג'ובנה הגיעה לעצמיותה, עצמאותה. היא משתחררת מתלות ומרצון לרצות. זאת הסיבה שהיא משאירה ואת הצמיד בביתו העלוב של רוזאריו ויוצאת עם אידה, הכותבת, שגם היא מורדת בדרכה שלה לוונציה.
ספר שדורש קשב קריאה, מהפנט, וניתן לשוב ולקרוא בו שוב ושוב כדי לעמוד על הדקויות, התעתוע, השקרים שאינם רק נחלתם של המבוגרים.
ממליצה מאוד מאוד.
תרגום מעולה של אלון אלטרס (המתרגם לעברית של כל ספרי פרנטה)
הוצאת הספרייה החדשה
