משפחה ליטאית נעצרת ב14.6.41 ע"י קציני נ-ק-וו-ד בהאשמתם כמתנגדי המשטר. הם נוסעים במשך ימים רבים ברכבת בתנאים שמזכירים את הרכבות לאושוויץ. במשך 12 שנים הם מוחזקים במחנות עבודה בגולאג על חוף האוקיינוס הארקטי.
לינה וילקאס, בת ה16 שהיה לה עתיד כציירת מוכשרת במיוחד, מנציחה חלק מהמצבים והדמויות שחוותה: אמה, האישה הנאורה שטוב ליבה, התחשבותה באחרים, היכולת שלה לשמור על אנושיותה גם במצבים לא אנושיים משלמת בחייה, אחיה הקטן, ואהבתה לאנדריוס עמו לבסוף התחתנה.
קשה שלא להשוות בין האופן שבו נהגו הסובייטים כלפי אזרחי המדינות הבלטיות. זהו פרק חשוך בתולדות האנושות: לפי הערכות שונות בשנות שלטון האימים היה סטאלין אחראי על הרצח של למעלה מעשרים מיליון בני אדם. ליטא, לטביה ואסטוניה איבדו כשליש מאוכלוסייתן בתקופת הטיהורים של הסובייטים.
רוב השורדים היו כלואים בסיביר בין עשר לחמש עשרה שנים, וכאשר שבו בשנות החמישים לבתיהם גילו כי הסובייטים השתכנו בבתיהם, השתמשו בחפציהם ואימצו אף את שמותיהם. הם עצמם נותרו חסרי כל אחרי כל הסבל הבלתי יתואר.
רותה ספטיס, סופרת אמריקאית שסבה היה קצין בצבא הליטאי, הם ברחו עם אביה לגרמניה ומשם הגיעו למחנה פליטים.
שם הספר לקוח מהציטוט: "בעיצומו של החורף נוכחתי לדעת ששוכן בקרבי קיץ בלתי מנוצח"- אלבר קאמי
