מדוע סצנת האורגזמה ב"כשהארי פגש את סאלי" מצחיקה אותנו?
מדוע הסצנה שבה השכנים מנסים להסביר למשטרה את סבלם בשל הרעש שמייצר המשוגע שחופר באלנבי?
מה פרויד כתב על ההומור, ומה ויקטור פרנקל?
זה רק חלקיק קטנטן ממה שצפוי לכם בהרצאה:
הומור מהסרטים- מה מצחיק אותנו בחיים ובקולנוע, ומדוע?

ניתן למנות כמה סוגי הומור:

הומור חזותי הצחוק נובע מפעולה פיזית, קומפוזיציה או ניגוד בין גוף לחפץ.
דוגמאות לכך הם כמובן צ'ארלי צ'פלין ב"זמנים מודרניים"- האדם שהופך לבורג במכונה או מיסטר בין המאוחר יותר.

דיאלוג שנון– פינג-פונג" מילולי מהיר, שימוש בשפה ככלי נשק או כמנגנון הגנה
הדוגמא המושלמת הוא וודי אלן בכל סרטיו, אך נדגים בעזרת "הרומן שלי עם אנני" שם בסצנה שבה הוא עומד בתור לקולנוע ולועג לאינטלקטואליזם המנופח, שאין מאחוריו ממש- מה הוא עושה וייחודי: הוא פנייה ישירה למצלמה- ומספר בדיחות.

וודי אלן רצה לקרוא לסרט "אנהדוניה" כי הסרט עוסק באדם (אלבי) שלא מסוגל ליהנות מהרגע. הוא תמיד עסוק בחרדות, במחשבות על מוות, ובניתוח יתר של מערכות היחסים שלו. גם כשטוב לו, הוא מחפש את מה ש"מקולקל".

איך זה בא לידי ביטוי בדמויות?

אלבי זינגר (האנהדוני): הוא האינטלקטואל המיוסר. הוא רואה בסרט דוקומנטרי על השואה "בילוי" לגיטימי לערב שבת, והוא מתקשה פשוט "להיות" בתוך האושר של הזוגיות מבלי לפרק אותו לגורמים.

אנני הול (הניגוד): היא ההיפך המוחלט. היא מייצגת את החיות, השלומיאליות החיננית, והיכולת ליהנות מהחיים (היא משתמשת הרבה במילה La-di-da") ) הקונפליקט של הסרט הוא המפגש בין מי שמחפש משמעות וסבל (אלבי) לבין מי שמחפשת פשוט לחיות (אנני).

אדלר טען ויצא מנקודת הנחה כי לכל אדם יש תסביך נחיתות. ההומור הינו דרך מרכזית להשיג עליונות על משהו או מישהו, וזאת ע"י הקטנתו באמצעות הפניית הומור נגדו. גם עליונות רגעית נותנת לנו סיפוק. ההומור גם מאפשר לנו "לנקום" במי שמתסכל אותנו. אותו ההומור המופנה כנגד בעלי הסמכות בחברה, מצחיק יותר מהומור שמופעל כנגד אנשים רגילים. ההומור כנגד בעלי הסמכות הופך אותם ולו למשך זמן קצר למגוחכים, וכך משיג ההומור את מטרתו.

אירוניה דרמטית אף היא גורמת לצחוק. כל הסרט "המופע של טרומן" הוא אירוניה דרמטית אחת מתמשכת אשר נוצרת בשל הפער הידע בין הצופה לגיבור. אנחנו יודעים שטרומן חי בתוך אולפן, בעוד הוא מאמין שזהו העולם האמיתי.
למשל, הסצנה שבה טרומן מנסה לברוח מהעיר ונתקל ב"תקלות" טכניות שנועדו לעצור אותו.

הצחוק כאן הוא מריר. אנחנו צוחקים על המאמצים המיוזעים של ההפקה להסתיר ממנו את האמת (למשל, כשפתאום יורד גשם רק עליו).

האם אירוניה דרמטית בקולנוע גורמת לנו להרגיש עליונות על הדמות, או שהיא דווקא מעוררת בנו חרדה לגבי מה שאנחנו עצמנו לא יודעים על 'הבמה' של חיינו?"

הומור של מצוקה- אבסורד קיומי
דוגמא מובהקת לכך היא הסצנה מתוך "החיים יפים" שבה אב מנסה לגונן על בנו במחנה השמדה עי כך שהוא מפעיל את דמיונו, מחליף את המציאות הבלתי נתפסת במשחק להשגת טנק בו חושק הילד.

אנחנו ממש צוחקים בשל הפער בין המציאות הידועה לנו על מה שהתרחש במחנות המוות לבין המשחק והדמיון.

אפשר לדון בשאלה האם לגיטימי לקחת מציאות כל כך אכזרית ולהפוך אותה לקומית? ואולי בניני הבמאי רצה להשיג משהו אחר באמצעות ההגחה הזאת?
ויקטור פראנקל ב"האדם מחפש משמעות" כתב שאפילו במחנות הריכוז, ההומור היה נשק של הנפש לשמור על עצמיותה.

סאטירה

הסצנה שהפותחת את "אורות הכרך" של צ'פלין היא אחת הסצנות הסאטיריות המושחזות ביותר בהיסטוריה של הקולנוע.

הסרט יצא בתקופת המעבר מהקולנוע האלם (השקט) לקולנוע המדבר. צ'אפלין שנא את הדיבור בקולנוע וחשב שהוא יהרוס את האמנות.

העוקץ הסאטירי: במקום לתת לראש העיר לדבר, צ'אפלין משמיע קולות של משרוקית (וג'יבריש מתכתי. בכך הוא אומר: "הנאומים של הפוליטיקאים הם רעש חסר משמעות". הוא מגחיך את החשיבות העצמית של הטקסים הרשמיים.

למה זה עובד? הסאטירה חושפת את הריקנות שמאחורי הפאר והטקס. ככל שהדמויות נראות מכובדות יותר, כך הצליל שבוקע מהן נשמע מגוחך יותר.

הומור בקולנוע איכותי מאפשר:

לעבד מציאות קשה מבלי להישבר רגשית

ליצור מרחק שמוביל להבנה עמוקה יותר
 
לחשוף פערים בין אידיאל למציאות

לבקר חברה ותרבות בעדינות ולא בהטפה

להאיר את האבסורד שבקיום האנושי

לתת ביטוי לרגשות מורכבים (בדידות, מבוכה, ניכור).

הומור הוא לא "ההיפך מרצינות", אלא "ההיפך מנוקשות". אדם מצחיק הוא אדם גמיש, וקולנוע טוב הוא כזה שיודע להצחיק אותנו גם כשהוא מדבר על הדברים הכי כואבים.

להרצאה: הומור מהסרטים- מה מצחיק אותנו בחיים ובקולנוע ומדוע?- לחצו כאן