הסרט מספר שני סיפורים של שני דורות: דור הניצולים ודור צאצאיהם.
אורי שרוי בדיכאון, כנראה ניסה להתאבד. הוא אוסף שלדים במדבר ורוצה שהמשטרה תתייחס ברצינות לזיהוי שלהם.
אנה היא סופרת צרפתייה. הוריה היו שורדי שואה, אך אמה התאבדה ואביה שותק, לא מעוניין לספר דבר לבת האובססיבית לנושא השואה. הוא רוצה להניח למתים ולעברו.
יש הרבה מן המשותף לאורי ואנה, שניהם כותבים, אינם רוצים לעזוב את המתים במנוחה. הם חווים את סבלם של הוריהם, מרגישים אשמים, ושניהם מנסים כל אחד בדרכו להחיות את זיכרון העבר.
כאשר אורי מגיע עם אימו שורדת שואה למשפט של ישראלי המואשם שהיה שותף למעשי הנאצים הוא מבחין באנה, שטוענת שאיננה מכירה אותו.
החלק השני שבו אורי חוטף את אנה למדבר, כדי לברר מדוע היא מתנהגת כאילו לא היה ביניהם דבר, נראה קצת מנותק, אך הוא מבהיר דווקא באמצעות האובססיה לזיהוי השלדים, ודווקא באמצעות הסיפור האישי שהיה או לא היה בינו לבין אנה את שאלת הזיכרון הלאומי והאישי. נוצר טשטוש בין המציאות וזיכרון, דמיון ומציאות, בין אמנות הספרות וזיכרון.
לכן, אולי האיחוי בין שני הקטעים הוא לא שקוף וברור, אך הוא בהחלט קיים, לטעמי.
בקטעים שבהם אנה ואורי מספרים על המפגש בטורינו, כל אחד/אחת דרך עדשות שונות, הבמאי משלב אנימציה, והיא מוסיפה לאניגמה.
במאי: יוסי אבירם
שחקנים: יונה רוזנקיאר, ולריה ברוני טדסקי (הון אנושי)
2024, ישראל 102 דקות
הטבעת
אילו הייתי אחראית על בחירת השם לסרט זה, הייתי מציעה: