הלפדן אולמן טונדל, נכדם של אינגמר ברגמן וליב אולמן הוא הבמאי של הסרט, ומסתבר כי הכישרון הזה הוא גנטי.
אליזבת והוריו של יון, שרה ואנדרס מוזמנים לשיחה בבית הספר עם אחת המורות. גם אליזבת וגם הצופים לא יודעים את הסיבה בעטיה אליזבת הוזמנה. כך מתחילות הדקות הדרמטיות של הסרט הזה והן נמשכות במרבית חלקיו.
ארמנד, מופיע בכותרת הסרט אך לא נראה במהלכו. הסיפור אודותיו דורש בירור בבית הספר. הוא זה שמניע את העלילה, ומוביל אותה למחוזות משפחתיים רחבים יותר.
הסרט שואל: מהי האמת? מה רואים כלפי חוץ ומה באמת מסתתר? מהי הפרסונה ומהי האמת? מה תקין ונורמטיבי ומה מסויג ע"י החברה, הממסד, ונציגיו.
מה שנדמה בתחילה מתמוסס, והבנה חדשה של הצופים ושל צוות המורים צפה ועולה.
התסריט יוצר את הדרמה כשהוא חושף בטפטוף זהיר, טפח אחר טפח, פרט אחר פרט גילויים חדשים אודות הדמויות, הקשרים ביניהן. תפקידם של הצופים הוא להשלים את התמונה בעצמם.
לדעתי, הבחירה לנהל את הדיאלוגים בחדר אחד, כמו בתיאטרון כורסא היא בחירה מעולה, וזה מה שקורה בחלקו הראשון של הסרט.
אולם, בשלב מסוים היציאה אל השירותים, אל המדרגות, השיטוטים במסדרונות בית הספר, האפלים, המנוכרים, פוגמת באחדות המקום, בריכוזיות. עם זאת, יש שימוש מושכל בתאורה, במשחקים של אור וצל שמחדדים את האווירה המתאימה.
למרות השם, אליזבת היא הגיבורה של הסרט, וגם השחקנית שמגלמת אותה מחזיקה כמעט את כל הסרט על כתפיה (רנאטה ריינסב, "האדם הגרוע בעולם").
ישנן שלוש סצנות בהן היא מתבלטת במיוחד והן בלתי נשכחות: הצחוק הבלתי נפסק (ארוך מדי, הבנו…), הריקוד המלבב, הנפלא עם השרת, המגע והתפלשות הגסה בגופה (קשה לצפייה). השילוב בין המציאות להזיה מחדדים את התעלומה, את הדרמה וגם את פענוח האמת.
הסצנה המסיימת, המתרחשת בחצר, כשגשם שוטף את החום המעיק שהיה בפנים, בין כותלי בית הספר, אף היא עוצמתית מאוד: אז האמת יוצאת החוצה, ללא מילים.
כפי שציינתי, ישנן ב"ארמנד" סצנות ארוכות ואיטיות מדי, אשר הופכות אותו לסרט אומנותי, מרשים, לעיתים מטריד, שקשה להישאר אדישים לו.
הרובד הסמלי דורש קשב רב של הצופים: הברז המטפטף בתחילה, האף המדמם, הגשם הזועף ועוד).
הסרט זכה בפרס מצלמת הזהב לסרט ביכורים בפסטיבל קאן.
יצאתי נפעמת, מהורהרת במשך ימים, מוקסמת שכן מדובר בסרט ייחודי, עם אמירה קולנועית מובהקת.
אפשר לומר ללא הגזמה: יצירת מופת.
נורבגיה, 2024, 117 דקות
