וואו, סרט קשה. מעורבות רגשית רבת עוצמה שלי כצופה שמזדהה, חומלת, כמהה, שואלת, חוקרת למה?
זה מה שחוויתי בצפייה בבליינד ספוט, בפסטיבל הקולנוע בירושלים, 2019.

סרט ביכורים של במאית נורבגית טובה נובוטני, שכל מה שאפשר לומר עליו: קשה מאוד לצפייה.

הסרט נפתח בצילום מאוד איטי, נערות מתלבשות לאחר אימון כדור יד, שתיים מביניהם הולכות יחדיו הביתה, משוחחות על הלימודים, המבחנים, שיעורי הבית, והגשת עבודות. שיחה יומיומית של תלמידות תיכון. הן נפרדות באמירה שאם תיאה מתקשה בשיעורי המתמטיקה היא יכולה להתקשר לחברתה לעזרה. תיאה מטפסת 4 קומות עד כניסתה לביתה. אמה רוחצת את אחיה באמבטיה ומספרת לו סיפור לפני השינה. תיאה מכינה לעצמה כריך וכוס חלב. נגשת לחדרה וכותבת דבר מה במחברת, וסוגרת.
ואז חלה התפנית שעומדת בניגוד מוחלט לשעמום, לפעולות היומיומיות הרגילות כל כך עד כה.

תפנית דרמטית, טרגית, של משפחה שיש לה עבר וסיפור. ואני כצופה, (ואין לי ספק, שכך גם כל צופה וצופה) מעורבים רגשית עמוק בתוך הסיפור.
זה קשה, כמעט בלתי נסבל לראות את הכאב. וזה מעורר שאלות: מה אנחנו כהורים יכולים לעשות במצבים דומים? האם אפשר היה לנהוג אחרת? האם אפשר היה למנוע את האסון? האם יש כפי שאומרים המומחים סימנים מזהים מקדימים? אז כנראה שלא תמיד.

המשחק של פייה טיילטה, המגלמת את הגיבורה, הוא יוצא דופן באופן בולט. אינני זוכרת שראיתי בשנים האחרונות משחק כל כך אמין, ואי אפשר להישאר אדישים לו.

להמליץ על הסרט? רק במידה שאתם שייכים לאלה המבינים שקולנוע הוא לא תמיד "נחמד", "בידורי" והוא מעלה שאלות אנושיות, וגורם לנו לטלטלה רגשית, שמותירה אותנו בעיקר עם שאלות ומעט תשובות בסופו.

ואם תהיו מוכנים להתמסר, המשחק המעורר השתאות, שווה את המאמץ.

לקבלת המלצות על סרטים חדשים בבתי הקולנוע- הירשמו כאן
למאגר ההרצאות חוויה מהסרטים- לחצו כאן