בדירתו המרווחת נשמעים באוזניותיו צליליו של הנרי פרסל ו"בדידות" – כך נפתח הסרט "האב".
עד מהרה אנו מתוודעים לכך שאנתוני בן השמונים לא זוכר את בתו הצעירה שמתה בתאונה, שהיה פעם מהנדס ולא רקדן סטפס, שהוא כבר לא גר בדירתו אלא בדירת בתו אן.
יחסיו עם הבת המסורה סבוכים, הוא פוגע בה מבלי משים, מדבר על אהבתו והעדפתו את בתו הציירת לוסי, רואה דמיון בינה לבין המטפלת החדשה, לורה.
השעון הוא הלייטמוטיב, המוטיב המנחה המסמל את הניתוק מהזמן, הניתוק מהזיכרון, הניתוק מעצמו, ממי שהיה פעם.
הסרט מבוסס על מחזהו של פלוריאן זלר, ואכן יש בו מאפיינים של תיאטרון כורסא, קאמרי, עם מעט שחקנים.
בספרות מאוד קל להציג את נקודת המבט של הגיבור, מחשבותיו, חלומותיו, רגשותיו. כאן בזכות תסריט ובימוי נפלא הצופים נמצאים במצב של בלבול בין מציאות לדמנציה בדיוק כמו אנתוני. עלינו להיות רגישים מאוד להבדלים הקטנים בעיצוב הדירות של אנתוני ושל אן, של הסצנות החוזרות, מה במוחו ומה מציאות.
היה או לא היה? אמרה או לא אמרה? הן שאלות שישאלו הצופים במהלך הסרט.
אנתוני הופקינס משחק כאן משחק חיים של תנודות בין ויטליות, חיוך לבין כעס, עצבות, דאגה.
הסצנה המסיימת שבה הוא מבלבל בין אמו לבתו, והרצון הילדי לאמא, הביתה, תחושת האובדן של העלים, הענפים, הגזע שלו, כל מהותו -קורע לב.
יש בסרט גם רגעים משעשעים, והתנודות הרגשיות להם אנו עדים חודרות גם אלינו כצופים.
יש המחפשים בקולנוע מפלט מהיומיום, מבקשים בידור.
לאלו המחפשים חוויה אמנותית- קולנועית, הפוגשת את החיים גם ברגעיהם המורכבים, וחשיפה למשחק נפלא של כל השחקנים- רוצו לראות.
בימוי: פלוריאן זלר
תסריט: כריסטופר המפטון, פלוריאן זלר
שחקנים" אנתוני הופקינס, אוליביה קולמן (אן), אימוגן פוסט (לורה)
