הוא מתקשר אלי בדיוק בשעה שאני טובלת שתי קוביות שוקולד מריר 90 אחוזים של ספלנדיד בטורקי שלי.
מדבר רון תומר, התחקירן של תכנית הרדיו 'ישי ראיונות'.
גרוני מהסס.
שלום רון תומר. מדי פעם, כשמתאפשר לי, אני מקשיבה לתוכנית.
נהדר. אז את מכירה את הפורמט. הגעתי במקרה לאתר שלך. אני רוצה להזמין אותך לראיון שיעסוק בביליותרפיה.
תודה, זה ממש מחמיא.
מכאן השיחה זולגת למחוזות הדוקטורט שלי על "עגנון ונפש האדם".
אני מתרשם, כי לא רק עגנון מעניין אותך, אלא בעיקר נפש האדם, אומר רון, ספק שואל, ספק מביע עמדה.
בסדנאות שלי "לקרוא, להתבונן לצמוח" אנחנו מנצלים את הטקסט הספרותי כדי להתבונן עמוק, ללא חשש אל העולם הפנימי שלנו, לנסות להבין אותו דרך הזדהות או להיפך התנגדות פנימית, אני מבהירה.
אנחנו הנשים, מרשות לעצמנו להתבונן באומץ במערכות היחסים שלנו, הכושלות, המכאיבות, וגם המוצלחות. הגיבורות והגיבורים של יצירות ספרותיות מאפשרים לנו לפגוש את עצמנו, ואולי לבחור קצת אחרת.
האם גם את צומחת מתוך הטקסטים שאת משתפת בסדנאות?
בוודאי, קודם כל אני צריכה להרגיש את המילים בעוצמה מחלחלת, לבדוק היטב מדוע אני מגיבה בכזאת עוצמה רגשית. למשל, לחוויות זוגיות שחוויתי.
אז את בזוגיות היום? הוא מצליח להפתיע אותי.
איך אני נמלטת מתשובה. טיפשה שכמותך, צומחת בי נזיפה.
נפרדתי מגידי, בעלי לפני פחות משנה.
יש לי חבר, הוא משמיע בקול נלהב כמי שמצא אוצר חבוי שכלל לא חיפש.
חבר? לא הבנתי.
כן, חבר פרופסור, המשיך בגאווה.
פרופסור למה?
לביולוגיה. אבל הוא חייב לשמור על דיסקרטיות. מה שאני כן יכול לספר לך, שהוא אדם אמיד מאוד, יש לו בתים בעולם, בניו יורק, לונדון ובסביון. אבל הכסף זה לא האישיו, באמת. מה שיפה אצל הפרופסור שהוא מאוד מאוד לארג'. והוא נראה כמו שחקן קולנוע. אני לא יכול לומר לך למי הוא דומה, כי אז תגלי. אבל אחר כך הוא קצת מתבלבל ואומר, הפרופסור דומה ל.. ריצ'ארד גיר. באמת לריצ'ארד גיר. מוודא ששמעתי היטב. ואין לו בכלל כרס לפרופסור. לריצ'ארד גיר אני יודעת שאין.
הוא אוהב מוסיקה קלאסית ומנוי קבוע של הפילהרמונית. יש לו כרטיס זוגי. הוא ממשיך לפתות, שבוי בקסמו של חברו.
גם אני חובבת מוסיקה קלאסית, ציינתי בפניו, לפחות, את אחת ממעלותיי.
רון מאוד שמח שהנה כבר מצאנו מכנה משותף חשוב.
את יודעת, המשוגע הזה מסוגל לקפוץ לווינה רק כדי לשמוע קונצרט. ואם תמצאי חן בעיניו, ואם הוא יידלק עליך, ואם יהיה לו קליק אתך, תטוסו במחלקה ראשונה, תלונו במלון מפואר, כי בשביל הפרופסור זה שום דבר.
רגלי רקעו בתנועות מהירות על השטיח הפרסי. להרשים אותי בכסף? אותי?
יכול להיות שהפרופסור לא ימצא חן בעיני, פלטתי מבלי משים.
זה לא יקרה, רעם קולו.
שתקתי.
מיד העברתי לו את הקישור לאתר שלי, שיעביר לפרופסור המכובד.
זה הרבה יותר מתמונה, הדגשתי בפניו.
למחרת בבוקר, בחלום, בדיוק כשריצ'ארד גיר מטפס אל מרפסת ביתי בקומה האחרונה, צלצול טורדני מבטל את החיבוק המובטח. בלית ברירה אני מושיטה יד עצלנית אל הנייד המהבהב.
בוקר טוב יערה. אני מזהה, רון תומר.
הפרופסור מציע פגישה בעוד עשרה ימים או בעוד 15 ימים. סקרנית כל כך לפגוש את ריצ'ארד גיר הפרטי שלי, אני בוחרת באפשרות הראשונה. רון מכריז, כי יתקשר שוב כדי למסור היכן יערך המפגש, כאילו זה עתה נקבעה פגישת פסגה לכינונו של השלום העולמי.
בבוקר הפגישה המיוחלת גידי מתקשר. הוא רוצה לפגוש אותי. משתגע מגעגועים. אנחנו חייבים לתת לזה צ'אנס. אני שומעת את המתיקות בקולו, שגרמה לי להתאהב בו לפני שנים.
אני מחליטה לבטל את הפגישה עם הפרופסור.
"את לא יכולה לעשות את זה. הפרופסור כבר שריין את התאריך בלו"ז העמוס שלו. רק תרוויחי, אני חותם לך. חוצמזה, הזמנו שולחן במסעדת דגים הכי טובה בתל אביב. תאכלי ארוחה משובחת, תפגשי שני אנשים מעניינים.
שני אנשים?
זאת התוכנית, הוא כמעט לוחש. נפגש שלושתנו, נאכל, נשוחח, נצחק, ואם לפרופסור יהיה קליק אתך, אני מיד יוצא מהתמונה, מבטיח לך.
אני מרימה ידיים למעלה ושומטת אותן על ירכיי. מיד אחר כך מעבר לקו גידי מקשיב ומנתק.
יצאתי למספרה, לעשות פן אצל איציק, הפסיכולוג הלא רשמי שלי.
איציק חושב שגידי צודק. הפגישה מיותרת, כדאי לתת לו צ'אנס. יש לכם שתי בנות מקסימות, לא חאראם עליהן?
אני מצטער כל יום, כל דקה שהתגרשתי ממרגו. כל יום, כל שנייה.
אל תלכי, הוא כמעט מצווה עלי.
בבית אני מנסה לנוח. מרחתי מסיכת פנים כפי שאני נוהגת לפני אירועים חשובים, או טרום דייטים בשנה האחרונה. מתהפכת מצד לצד. הפעם אפילו יוגה נידרה לא עוזרת.
בשש אני לובשת את המכנסיים השחורים, הצמודים, ואת החולצה האדומה שמדגישה את הציצי והמותניים. מבט במראה. באופן מפתיע אני דווקא מרוצה.
במכונית שלי הווייז פוקדת עלי ימינה, שמאלה, עוד שני קילומטרים לפנות ימינה, בכיכר עוד 200 מטרים להמשיך ישר. עוד 90 מטרים תגיעי אל היעד. היעד נמצא משמאלך. הגעת ליעד.
אני חונה.
מסעדת הדגים, ששמה הולך לפניה יושבת על הכביש הסואן. אוטובוסים משמיעים נפיחות דלתותיהם, מותירים נוסעים מאוכזבים, ממתינים שוב לאוטובוס הבא.
אני מבחינה שבשלט הדהוי 'דג וחכה'. על המדרכה שני שולחנות עץ מיותמים וכל השאר שולחנות מלבניים, ארוכים. סביבם ישובות חבורות, או משפחות וצחוקם הרועם מהדהד ברחוב הראשי. ילדים מתרוצצים סביב השולחנות, הוריהם גוערים בהם, ונקישות העקבים של נעלי עור הנחש שלי משתלבים בהמולה.
פתאום רון רץ לעברי, נמוך, צנום, שערו אפרפר ולבן בצדעיו. הוא מושיט לי יד ימין קצרה, חמימה. אני חשה בטבעת הנישואים על אצבעו. הוא פוסע בנחישות ואני עוקבת אחרי גבו, כתלמידה ממושמעת המוזמנת לחדר המנהלת. בקושי רב אני מדביקה את קצב צעדיו. בקצה הימני של המסעדה, מאחורי שולחן המכוסה במפת ניילון לבנה, יושבת הדמות המסתורית, האדם השלישי, הפרופסור.
מבט חטוף לעברו. גם דמיון מתפרע לא יזכיר לי את ריצ'ארד. עיני מספיקות ללכוד קרחת, כרס המבצבצת מבעד לג'אקט האפור. "הפרופסור" מוכר לי מאוד. הוא אורח קבוע בדיונים פוליטיים בערוצי הטלוויזיה, לא אלמן לא פרופסור, לא מבוגר ממני רק ב-5 שנים.
הפרופסור המדומיין יושב ממול, נועץ מבטו במזלגו. מדושן מעונג רון התיישב לימיני. אני שמה לב שראשי מופנה כל הזמן ימינה.
את יודעת יערה, הפרופסור ואני חברים מאוד טובים, הרבה שנים. הלה ממול מנענע ראש, מעקם פרצופו, כמי שמעמיד בספק את דבריו. לפתע אזר אומץ, הרים את עיניו לעברי והתחיל לראיין אותי כמועמדת לתפקיד מבקרת מוסיקה קלאסית בעיתון "הארץ".
מיהו הפסנתרן המבצע הטוב ביותר של הקונצ'רטו לפסנתר מס 2 של רחמנינוב? איזה נוקטורנו של שופן את מעדיפה? מי היה המורה המפורסם של שוברט? רמת הקושי הולכת וגוברת, אם כי עניתי נכונה עד כה.
חיוך קל פרוש על שפתיו, גם רון נראה שבע רצון אף אני מרוצה, בינתיים.
הגיעה המנה הראשונה. בעצם, הרבה מנות ראשונות. סלטים בצלוחיות קטנות. השניים בולסים, גורסים, טוחנים. ורון מבקש מהמלצר עוד קציצת דג ועד סלט חצילים במיונז ועוד סלט כרוב אדום בחומץ תפוחים.
הפרופסור מבקש לטעום מסלט הסלק, אך חושש שהחולצה הלבנה שלו או הג'קט או מכנסיו התכולים יוכתמו. הוא מבקש מרון, ורון מבקש מהמלצר שיביא שלושה סינרים. השניים תוחבים ראשם אל הפתח הרחב, מחליקים את סינרי הנייר השקופים, בדומה לכיסויי אסלה חד פעמיים.
אחר כך מגיעה מנת הדגים העיקרית. אני נזהרת להפריד את האידרה, רק חסר לי שעצם תתקע לי בגרון.
אני מפגינה תושייה ולמען קצת אקשן שואלת:
מתי אנחנו מקליטים את הריאיון?
נסכם על זה בטלפון, רון חותך קצרות ובולס מחדש.
לאחר דקות של קשקושי מזלגות וסכינים בצלחות הלבנות הגדולות, אני מנסה שנית את מזלי. במה תרצה להתרכז בריאיון? בסדנאות שלי או במסקנות המחקר? בזווית פיו אפשר לראות נמלטי הישרדות של טחינה וכוסברה. הוא נועץ בי מבט. אני שותקת.
אני ממשיכה במלאכת פשיטת עורו של הדג הגדול, דוחקת את האידרה אל הקצה השמאלי של הצלחת. בצד ימין ממתינות לי שלוש כפות של דג. פתאום אני שומעת את קולה של סמרטוטה, כך קראנו למורה לביולוגיה בי"א. אני נזכרת שלימדה אותנו שדגים הם בעלי חוליות, דמם קר ורובם מניעים את עצמם בעזרת סנפיריהם. ואת יערה, מה את?
השקט בשולחננו הלך והרעיש.
הפרופ' מתרווח לאחור גבו נאחז במשענת הברזל. אני חייב לעשות קניות לשבת, הוא אומר. בעודו נקטע, אני רואה את גידי בפתח המסעדה במכנסי גינס כהים וחולצת פולו שחורה מתוחה על גופו המוצק.
ג'ינס כהים וחולצת פולו צמודה, כך אני אוהבת את הגבר שלי, אמרתי לו בדייט השני, כבר אז ידעתי שיהיה בעלי. מאז קנינו הרבה ג'ינסים כהים וחולצות פולו בכל הגוונים, שהיו מסודרות למשעי זו על גבי זו בארון. ועכשיו, עיניו משוטטות על פני הכיסאות והשולחנות, ופתאום חיוך כל כך מוכר מותח את שפתותיו. הוא מתקרב לעבר השולחן, גורר כיסא סמוך, וכך ללא מילים או בקשת רשות, מתיישב לצדי.
רון והפרופ' מתבוננים זה בזה, נועצים בי שאלה.
תכירו, גידי, האקס שלי, הגרוש שלי, קבענו להיפגש עוד שעה מחוץ למסעדה.
מסתבר שהקדמת, קרצתי לעברו.
אין זאת הפעם הראשונה שגידי מציל אותי מדייטים מביכים. יש ביננו הסכם שאנו מצילים זה את זו, כשהמציאות לא פוגשת את התמונה בטינדר.
הוא מסמן למלצרית שופעת החזה, משרבט באוויר חשבון בבקשה.
בתוך ארנק מחורז, צבעוני מגיע החשבון. רון מסית את מבטו כמתעניין ביושבי המסעדה. הפרופ' מושיט ידו אל הפתקית, שוקע במספרים ושולף את הוויזה. גידי מניח שטר של חמישים שקלים. זה הטיפ של יערה. בואי.
שנייה, חכה לי בחוץ, אני כבר מצטרפת.
אני פונה לפרופסור ואומרת, אשמח ללכת אתך לקונצרט הקרוב. בשבוע הבא – נכון?
הפרופ' מוסיף אותי אל רשימת אנשי הקשר שלו בנייד. נדמה לי שאני שומעת אנחת רווחה .
גידי מלווה אותי לחניון הסמוך, נושק לי. להתראות בבית שלנו, אומר והולך.
בבית גידי מנסה לשכנע, שאבטל את הקונצרט עם הלא פרופסור. בסופו של דבר מתרצה, הוא יגיע לקונצרט על חשבון המנוי הזוגי שלנו לבדו.
כפי שסוכם הפרופסור אוסף אותי מביתי. כשהוא מוסר לסדרן את כרטיס המנוי הזוגי, מישהו טופח על כתפי. גידי. הוא מושך אותי וקורא בקול: "תודה רבה, פרופסור, השכנת שלום בית".
לאחר שאנו מתיישבים במושבים שלנו, גידי מחייך לעברי, מוציא מכיסו חטיף, עטיפתו צבעונית וכתוב עליו "קליק".
*הסיפור מבוסס על ספור אמיתי, שארע לי לפני שנים אחדות.
פרטים רבים הושמטו, שונו, וגם הדמיון הצטרף למלאכת הכתיבה.
