סרטו התיעודי החדש של ברק היימן ("מי יאהב אותי עכשיו"? "החבר דב", דני קרוון") נפתח בשירה שראשיתה בריקוד העבדים ששיחרו לחופש. מדובר בקפוארה, אומנות לחימה שמקורה בברזיל של עבדים שהגיעו מאפריקה.
מיקי חייט, צעיר חרדי בן 33 מנהל סטודיו המיועד למגזר החרדי על כל גווניו בלב בני ברק. "חרדים לקצב", זהו שם המקום, והוא מעודד ספורט בריאות ומשמש גם מרכז חברתי.
הסביבה מתנגדת ורואה בריקוד הזה דבר שנוגד את היהדות, מנהלי בתי הספר נלחמים ומרגישים מאוימים ע"י המרכז. הילדים והנערים שמגיעים למקום מסתתרים, וחוששים מ"האומנות של הגויים". גם השכנים מתלוננים על המוסיקה, שנשמעת מן הבניין ומאיימים שיביאו רבנים.
מיקי סיפר שכאשר למד בחיידר, הוא חזר חבול מדי יום, המורים היכו אותו, ולא ידעו כיצד להגיב לעודף האנרגיה שלו. דרך דודו החילוני התוודע לקפאורה, והיא הצילה אותו. וכעת הוא מנווט ועוזר לילדים ונערים, שקשה להם להתגבר על הפחד, לרקוד עם הפחד, לאמץ אקרובטיקה, גמישות, וכיף לחייהם.
האופן שבו הוא מתייחס באופן אישי למצוקות ולפחדים של הילדים שמגיעים אליו היו יכולים לשמש מודל בעל ערך בתוכנית הלימודים של משרד החינוך. הוא מחנך אותם להתמודד, לא לברוח.
את התיקון שעשה בעצמו הוא מנסה להאציל על באי הסטודיו. כשילד מגיע אליו מלא סימנים כחולים ושפה שסועה, הוא יודע מה עבר עליו. הוא מהדהד לו ולדומיו, שאסור להם לקבל את המהות הלוזרית. הוא חושב מחוץ לקופסא ומתגלה כבעל רגישות רבה לנפשם של הילדים. יחד עם זאת, יש לו ביקורת על החברה ששופטת אותם על קטנות. באחת הסצנות הוא מתווכח עם רויטל וטוען כנגדה כי נורמה זה משהו שמתעצב ומשתנה.
לסטודיו מתקבלים ילדים שגם אינם יכולים לשלם עבור השתתפותם במפגשים, זוהי תפישת עולמו של מיקי ושל הסמנ"כלית שלו, רויטל. זאת הסיבה שהוא נמצא בהישרדות כלכלית. אנחנו פוגשים צעיר בעל חזון וערכים נעלים, הסטודיו מקבל אל חיקו גם חילוניים, מסורתיים, דתיים וחרדים בזרועות פתוחות. מודל שיכול להוות השראה לחברה הישראלית השסועה, המקוטבת, עמוסת סטריאוטיפים ותיעוב הדדי בין חילוניים לדתיים.
יחד עם זאת, מיקי מכבד מאוד את הצורך בצניעות, ומקיים אורח חיים חרדי מובהק. הוא מתייעץ עם הרב שלו גם בענייניו העסקיים.
הסיפור של רויטל מהווה עלילת משנה בעלת חשיבות לא מבוטלת. בעלה אסר עליה לצאת לעבוד, והיא התעקשה על כך והחליטה להתגרש. מיקי מעודד אותה להיאבק בבית המשפט על זכותה לקבל מחצית מדירתם, וכך אכן קורה. הקשר ביניהם איננו מובן מאליו, מדובר בגבר ואישה חרדים שנמצאים במגע יומיומי במשרד המשותף.
זהו סרט על אדם נחוש בעל אמונה מוצקה לגבי החשיבות של חזונו, בריאות גופנית ונפשית, אשר מודע לעימות עם המוסכמות החברתיות ומוכן לשלם את המחיר במלואו.
הסרט מאפשר למגזר החילוני להביט ב"חרדים" במבט חדש, וגם להבין כי אינם מקשה אחת. הסרט מנפץ חלק מהסטיגמות שאנו מדביקים לאחר, דווקא משום שאיננו מכירים אותו.
הסרט נפתח ומסתיים בשיר בפורטוגזית שקשור לתרבות העבדים, אולם הוא בהחלט יכול להיות מובן גם בהקשר לתרבות החרדית:
"אדם שחור בשבי
ניפץ את השרשראות".
במפגש עם הבמאי, ברק היימן, סיפר כי עשיית הסרט ארכה 5 שנים.
הסרט הוצג לראשונה במסגרת פסטיבל דוקאביב 2024, והוא יוקרן ברשת לב ובסוף אוגוסט יעלה גם ביס דוקו.
מומלץ מאוד מאוד.
70 דקות.
אפשרי להזמין הרצאה מקדימה:
העולם הדתי על המסך
