הסרט מתחיל בפורים ומסתיים בפורים.
בתחילתה של השנה המטלטלת הזאת, שמואל ורות, זוג חרדי מאבד את בנם היחיד. הסרט חושף בפנינו את הכולל, לימוד הגמרא והתורה, המנהגים והטקסים האופייניים לקהילה בחגים ובכלל, האמונות, ועד כמה כל אחד מבני הזוג משתלב בתוכם.
הבמאית חודרת לתוך עולמם הרגשי של הגיבורים, ובודקת באיזה אופן הם מבטאים את אבלם: שמואל, האב, הבעל, מחפש תשובות בעולם האמונה, בשעה שרות, מחוברת מאוד אל רגשותיה ונאבקת על זכותה להיות אותנטית.
תהום נפערת בין בני הזוג, אם כי, יש כאן ניסיון מוצלח במיוחד להציג את המורכבות של הדמויות.
אמנם, שמואל הוא בעל אוהב, מחפש את הדרך לליבה של אשתו, אבל הוא שבוי בקונבנציות חברתיות, אמונתיות, ללא כל מסוגלות להיות מחובר לרגשותיו שלו, ובוודאי, לא לרגשותיה של רעייתו.
הוא מתנהג עפ"י מה "שצריך", ואילו היא נוהגת כפי שהיא חשה.
אחד הדברים שרות מייצגת הוא החופש לבחור בתוך "המקובל": למשל, התעקשותה לשמר את הדיסקים ולהקשיב למוסיקה ערבית או רצונה ללמוד נהיגה.
האבל של רות מתבטא בין היתר בשתיקה מתוך כאב, שעה שהמילים מאבדות את כוחן. שמואל בוחר במעשים, בפעולות.
הרב דרוק, רב הכולל, מתגלה כאדם נאור, שמבין היטב את המשבר הזוגי, מנחה את שמואל מתוך הבנה פסיכולוגית עמוקה.
הבחירה באירוע טרגי, משפחתי מחדד את האופן שבו שמואל ורות מגיבים. נרמזת ביקורת על הגבר החרדי ש"הולך בתלם", אוטם את עצמו לכל מה שהוא רגש. הוא לא מרשה לעצמו לכאוב, שכן, זה נתפס בעיניו כהתרסה כלפי שמיים.
רות היא אישה מרגישה, שותקת, משוטטת, מורדת בדרכה. יש סצנה נפלאה שבה היא נוהגת בטרקטור ומתמלאת שמחה וצחוק.
כחילונית הסרט סיקרן אותי עוד יותר, שכן, לא רק בשל ההצצה להווי החרדי, אלא בשל השאלה המרכזית: באיזה אופן טרגדיה מוסברת או לא מוסברת דרך האמונה- האם היא ו"נרפאת" באמצעותה? רות אומרת שאינה רוצה ל"הרפא", וכך היא מתנהלת, שוהה בתוך אבלה עד לבחירה האופטימית, המסיימת.
יש לציין לשבח את משחקם המהפנט של משי קליינשטיין ואורי אלבי, הזוג.
עבודת בימוי מדויקת, מאופקת, דרמטית, עוצמתית של אסתי ביטון שושן ("עקרה")
עבודת צילום מעולה של דוד סטרז'מייסטר.
יצאתי נפעמת, מהורהרת.
לכו לסרט, ועודדו גם את העשייה הקולנועית הישראלית המשתפרת באופן מתמיד.
ישראל, 2025, 87 דקות
