אב ובת החיים בניו יורק מגיעים לפולין, אל הבית, אל לודג', אל הרחובות, המפעל המשפחתי שבו התקיימו חייהם של בני המשפחה שנרצחה. הבת רוצה לדעת מהם שורשיה, להקשיב לסיפור שלא סופר, על אושוויץ, על אמה ואביה.
האב חי בהדחקה. כשהוא מסרב לנסוע ברכבת, למרות שרותי שילמה עבור כרטיסי נסיעה ומעדיף מונית "מרצדס", רותי עדיין לא מבינה שמדובר בטראומת העבר.
גם בסיור מודרך באושוויץ בירקנאו מסתבר, כי הוא מזהה כל פרט ופרט ומתקן את המדריכה שלמדה את הדברים מספרים ולא מן המציאות.
לאורך מסעם מתגלים עימותים בין רותי לאדק, והסרט בעצם עוסק בשני נושאים שמתמזגים כל הזמן.
יש משהו לא אמין בהתייחסות של האב, שאני פרשתי אותה כהדחקה. הקשר ביניהם הוא מלאכותי, מאולץ. ויחד עם זאת משחקו של סטיבן פריי, השחקן הבריטי המגלם את האב- מוסיף הרבה חן, גם אם מדובר בסרט "שואה". את רותי מגלמת לינה דנהאם, גרושה בת 36, עיתונאית (כנראה בנושאי בידור), שאובדן אימה גורם לה לבקש ולמצוא את שורשיה.
גם הבחירה בפולנים דוברי אנגלית לא אמינה, במיוחד, הסצנות שבהם דורשת רותי לקבל לידיה את חפצי המשפחה שנבזזו ע"י הפולנים שכבשו את דירת המשפחה.
הסרט נקרא Treasure והוא הולם יותר מאשר הפרשנות שמעניקים מתרגמי הסרטים.
אפשר לראות.
בימוי: יוליה פון היינץ
משחק: סטיבן פריי, לינה דנהאם
112 דקות
הזמן שלנו We Live In Time
זהו סרט רומנטי, היא דורסת אותו וצאוורו נחבל ומכאן מתחילה
