דייויד ובנג'י ממלאים את צוואתה של סבתם האהובה ויוצאים לטיול שורשים אל המקום ממנו ניצלה. אנחנו לא ממש מבינים מה מחבר את שני ההפכים הללו שמצליחים להרגיז אחד את השני, בעיקר בנג'י את דיוויד הכריזמטי, הפרוע, הלא יציב.
הוא גר במרתף של אימו, מעשן קנאביס אותו הוא מביא לפולין, אוהב לשהות בשדה התעופה ולפגוש אנשים מוזרים. בשעה שדיוויד עוסק בשיווק דיגיטלי, נשוי ואב גאה לבנו.
בעבר הם נהגו להיפגש בתדירות גבוהה, אך משהו השתנה בחיי שניהם.
בהמשך הסרט אנו מתוודעים למשהו בעברו הלא רחוק של בנג'י, אשר מוסיף מורכבות לדמות המיוחדת הזאת. גם משחקו של קירן קלקין עושה את הסרט למה שהוא: שילוב הטרגי והקומי, הכואב והקליל. ועונה על השאלה מהו הכאב האמיתי.
הסצנה במיידנק היא בעיני העוצמתית ביותר. היא צולמה במקום ללא תוספת של מוסיקה דרמטית בדרך כלל היתה מתווספת לסרט הוליוודי.
שאלת הזהות היהודית, מקומו של העבר בעולמם של חברי הקבוצה המאורגנת מתחדדת שכן היא כוללת זוג מבוגר שמגיע לבדוק את עבר משפחתו, מרשה, גרושה שננטשה ע"י בעלה, (הכאב שלה פוגש את כאבו של בנג'י), אפריקאי, ניצול רואנדה, שמתוך הזדהות עם הגורל היהודי בחר להתגייר והמדריך הבריטי שאיננו יהודי אך הזהות היהודית מרתקת אותו והוא בעל ידע נרחב בנושא.
שילוב בין שואה לקומדיה הוא תמיד אתגר, ויש שעמדו בו בצורה מרשימה לדוגמא: "החיים יפים", "יעקב השקרן".
אינני יודעת אם הסרט יעניין קהל שאיננו יהודי, אולם מערכת היחסים בין בני הדודים המאוד שונים, החיפוש אחר שורשי המשפחה – הם אוניברסליים.
ג'סי אייזנברג הבמאי והשחקן סיפר כי הסרט מבוסס על הסיפור המשפחתי שלו, והקשר המיוחד שלו לדודתו, שמיוצגת בסרט בדמות סבתא דורי.
מעניין, אם כי יש בסרט חלקים שלא ממש התחברתי אליהם (קצת אמריקאים).
במאי: ג'סי אייזנברג
שחקנים: ג'סי אייזנברג, קירן קלקין, וויל שארפ, ג'ניפר גריי
ארה"ב 2024, 90 דקות
