"פיל תמיד היה האחראי לסירוס; ראשית שיסף והסיר את תחתית כיס האשכים והשליך אותה הצדה; ואז חשף תחילה אשך אחד ואז אחר, חתך את הקרום הססגוני שעטף כל אחד, תלש אותו והשליכוֹ למדורה, שם התלהט מוט הצריבה. הדם היה מועט להפתיע. כמה רגעים וכבר התפצפצו האשכים באש כמו גרעיני פופקורן ענקיים. סיפרו שיש גברים שאוכלים אותם עם קצת מלח ופלפל. "צדפות הרים", קרא להם פיל בגיחוך הנכלולי שלו, ורמז לפועלי חווה צעירים שאם הם מתעסקים עם הבנות, כדאי להם לאכול אותם בעצמם.
אחיו של פיל, ג'ורג', האחראי לתפיסה בלאסו, הסמיק למשמע ההצעה, בעיקר כשנאמרה בנוכחות העובדים השכירים. ג'ורג' היה גבר מוצק, רציני והגון, ופיל אהב להוציא אותו מהכלים. אלוהים כמה שפיל אהב להוציא אנשים מהכלים!"
כך נפתח ספרו של תומאס סוואג' שעליו מבוסס הסרט.
מונטנה, 1925, שני אחים פול וג'ורג הם בעלי חוות בקר, שני אחים שונים מאוד: פול גבר אלפא, ציני ומרושע לעיתים, ואילו ג'ורג' טוב לב, פסיבי, חלש כביכול.
כאשר ג'ורג' מתאהב ברוז, אלמנה שבעלה הרופא התאבד מאזן הכוחות בין השניים מתערער.
פיטר בנה של רוז הופך למושא חיצי הלעג של פול שרואה בו רכרוכיות ונשיות. בתחילה, כל רצונו של פיטר להגן על אמו האלכוהוליסטית.
בהמשך דווקא פול הוא היוזם את ראשית הקשר עם פיטר והופך להיות החונך שלו ל"גבריות ראויה". כאשר פיטר מצליח לראות בנוף המדברי את מה שראה ברונקו הנרי, שהיה החונך של פול ולימד אותו את כל מה שהוא יודע, והוא מעריצו וחי בצל זכרונו, וכך מתחיל תהליך של התקרבות בין השניים. פיטר הרגיש, רואה ומבחין ברמזי רמזים, אך גם רוצה להיות כמו פול. הוא לומד לרכב, לעשן, לייצר עור מחיה מתה.
באופן עדין מאוד הגבריות של פול נסדקת. באמריקה של שנות העשרים לא היה מקום לגלות את הסוד שהוא מסתיר בעמקי נפשו. שם הספר, הסרט מבוסס על ציטוט: "הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי" – זו נפשו השסועה של פול.
הסרט הזכיר לי את "הר ברוקבק" אך בעיקר את "פרש בודד" שכן, אף הוא מציג שני אחים שונים בתכלית השוני. ג'ן מסרב לאלימות ולפשע שבו שרוי אחיו "הגבר" ובוחר בדרכו "הרכרוכית" ללמד נערים ונערות שחמט.
הצילומים נפלאים, המשחק משובח, הקצב איטי, דורש סבלנות, הסוף מפתיע ודורש לפענוח מחודש של הסרט כולו, ואולי צפייה חוזרת.
סרטה של הבמאית ג'יין קמפיון (הפסנתר), הניו זילנדית.
משחק:
בנדיקט קמברבאץ'- פול
ג'סי פלמונס- ג'ורג'
קודי סמית-מק'פי
קירסטן דאנסט- רוז