נשים וגברים שעברו לעיר הגדולה, למומבאי, מאמינים שבה יוכלו להגשים את חלומותיהם, אבל אלה מתנפצים במציאות ומתגלים כאשליה.
פראבה היא אחות, ובעלה חי שנים בגרמניה. היא מקבלת ממנו סיר אורז, והדבר מעורר בה ספקות. אנו, צעירה ממנה, שותפתה לדירה, אף היא אחות שעברה מן הכפר, כביכול אל האור, אל החשמל, מתגלה כמי שלא מוותרת על תשוקותיה גם אם הם לא עומדות בקנה אחד עם המקובל. היא מנהלת רומן אסור עם מוסלמי, והשניים לא מוצאים מקום בו יוכלו לנהוג כרצונם.
הניגוד בין השתיים מלווה אותן לאורכו של הסרט עד שלב מסוים ומאוד סמלי. פארוואטי, עובדת בבית החולים, מנסה להילחם בקבלנים, הכרישים שמאיימים עליה לעזוב את ביתה זה 22 שנים. היא מחליטה לשוב לכפר, ואליה מצטרפות לחופשה גם פראבה ואנו.
במרחבי הכפר הנושק לים ולהרים, אפשר לשוב את האמת הפנימית, האותנטית, אל התשוקות והמאווים. ושם נפקחות עיניה של פראבה, החסודה והצנועה ששמרה עד כה על נאמנותה לבעל, שאין לה כלל קשר איתו.
הסרט מהלך קסם בשל הפיוטיות, המשחק של קאני קוסרוטי שמגלמת את פרבה ודיוויה פראבהא שמגלמת את אנו, שאומר הכול במקום מילים, באמצעות המחוות הקטנות, הנרמזות, שאינן מגישות את הכול בכפית לצופה.
אמנם נושא הסרט מוכר וידוע בתרבות בכלל ובקולנוע בפרט: האהבה האסורה, האומץ ללכת נגד המוסכמות, נגד הזרם. הניגוד בין הפשטות והאותנטיות בכפר מול העיר המודרנית התוססת אך המאיימת, הדורסנית, שיש בה אומללות ובדידות.
מה שהופך את הסרט למרגש כל כך הוא האופן שבו הוא מבוים, משוחק, מצולם- ומכאן החוויה הקולנועית המפעימה של סרט קטן- גדול.
שמו של הסרט והסצנה האחרונה שבה בית הקפה מואר בתוך החשכה שאופפת אותו- אומרים בתמצית את הכול. מוטיב האור והחשמל במובנו המוחשי והמטאפורי מלווה את הסרט לכל אורכו.
זהו סרטה של הבמאית, פיאל קפאדיה, הבמאית ההודית הראשונה שזכתה בפרס השופטים בפסטיבל קאן.
הסרט דובר השפות מאלית, הינדית, מראטי,
צרפת, הודו, הולנד, לוקסמבורג, איטליה 2024 , 110 דקות
