דאי הוא הבן השומע, היחיד במשפחתו. הוריו חרשים והם זקוקים לתיווך שלו כדי לתקשר עם הסביבה.
תגובת חבריו גורמת לו לחוש בושה בהוריו, ובגיל ההתבגרות, גיל טיפוח הזהות האישית הוא בוחר להתרחק מהוריו. כך במשך שמונה שנים הוא מנותק, וגם שיחות הטלפון אינן יעילות כמובן.
בתרבות שהאיפוק הרגשי בה הוא כמעט ערך עליון, או לפחות צו חברתי לא מדובר, הסרט הרגיש והאנושי הזה מתאר את שלבי התודעה של דאי ביחס להיותו בן שומע להורים חירשים.
סצנת הסיום שווה במיוחד, ובה חלה תפנית מרגשת, ותובנה חדשה צומחת במוחו של דאי.
הסרט עוסק בנושא שמזכיר את "משפחת בלייה", אלא ששם כפי שהצרפתים יודעים לעשות, יש שילוב עם הומור, והקללה (להפוך לקליל) של הנושא המורכב.
היפנים עושים זאת אחרת, בצורה מעמיקה ורצינית יותר, חושפים תרבות שרחוקה מאיתנו, תרבות המערב.
"כל מה שלא נאמר"- כל מה שמוסתר, חבוי, נעדר תקשורת פתוחה באשר לרגשות, יחסים.
זכה בתחרות הרשמית בפסטיבל לונדון 2024
הבמאי היפני מיפו או
השחקנים: ריו איגאראשי, אקיטו אימאי, אקיקו אושידארי
לדעתי, כפי שקורה לעיתים קרובות, התרגום לעברית מעניק פרשנות לצופה הלא אינטליגנטי
– השם באנגלית:
Living in Two Worlds
מומלץ לאוהבי הקולנוע היפני.
