מה זה עבורכם "לחיות"?
שאלו את עצמכם שאלה זו לפני שתצפו בסרט. שכן, לסרט יש תשובה מאוד מעניינת, שאולי לא בחרתם בה.
מר וויליאמס הוא עובד עירייה במחלקה לעבודות ציבוריות. הוא נוהג לתת לבקשות שמגיעות אליו להמתין, אם לא יועיל, לא יזיק.
האופן שבו הפקידים משרתים את הציבור הוא דוגמא לבירוקרטיה לשמה.
מילדותו חלם להיות ג'נטלמן שזוכה לכבוד ומעמד. בעצם, השיג את מטרתו.
השנה היא 1953, לונדון השמרנית מקפידה על חזות, נימוסים, אך לא על כבוד לאזרח הפשוט.
קבוצת נשים עוברת מסע קפקאי ונדחית ממחלקה למחלקה רק משום רצונם להפוך איזור מזוהם לגן שעשועים.
כשהרופא מבשר למר וויליאמס את בשורת מחלתו, הוא משנה את דפוסי מחשבתו ומעשיו.
הוא מוצא עניין במיס האריס, אחת העובדות שהייתה כפופה לו, שכולה שמחת חיים, בניגוד לו. בחברתה הוא מרגיש שהוא סופג את הדבר החסר לו יותר מכל.
והשינוי הזה גורם לו לעשות חשבון נפש לגבי היותו "מר זומבי", מין חי- מת.
פרט למרגרט האריס אף אחד לא יודע על מחלתו. הסרט מציג את האפשרות ללמוד ממנו שיעור, לזכות בהשראה. אך מה שהיה הוא שיהיה, השיעור לא נלמד.
מחלה סופנית היא קריאת השכמה, ואולי רק הידיעה כי זמננו אוזל, ושעון החול מתקתק יכולה לשנות באופן דרמטי דפוסי חיים שאין בהם חיים.
הסרט הוא רימייק, גרסה בריטית לסרטו של אקירה קורסאווה "איקירו"(1952). הגיבור, אף הוא עובד עירייה בטוקיו, פאסיבי, ו"אי העשייה היא הדרך הטובה ביותר לשמור על משרתו".
מסתבר, כי גם סרט שנעשה לפני שבעה עשורים רלוונטי לימינו, רלוונטי לכל מקום.
אומנות נבחנת ב"איך" וב"מה". צ'ארלי צ'פלין לא רק ידע להצחיק, הוא משלב ביצירותיו מסרים אוניברסליים שתקפים גם לימינו: למשל, הדיקטטורים הנרקיסיסטים, השיכורים מכוח, המאדירים את עצמם, ואין להם שום כוונה להיטיב עם אזרחיהם. הם מוכנים להרוס ובלבד שיוכלו למשול באמצעות גחמות ליבם. ("הדיקטטור הגדול" 1940).
יצירת מופת היא מעבר למקום ומעבר לזמן, ומסתבר כי הגאון היפני מתורגם למציאות מערבית משום הוא רלוונטי גם כיום.
ביל ניי, השחקן הבריטי המופלא מתאים לגלם את התפקיד הראשי כמו כפפה ליד. לצידה איימי לו ווד שמציגה משחק משובח. לאלה מצטרפים הבימוי, התסריט, פס הקול- הכול ביחד מעניקים חוויה של קולנוע שיש בו מבט חומל על החיים שלנו וקריאה ללקיחת אחריות על הבחירות והמעשים.
לכו לראות.
במאי: אוליבר הרמנוס
102 דקות, אנגליה, 2022
