ליליאן הול (ג'סיקה לאנג) הייתה ועדיין השחקנית הגדולה של התיאטרון האמריקאי, הקהל נוהר לאולמות רק כדי לראותה.
הסרט מתאר את החזרות לקראת הצגת הבכורה של "גן הדובדבנים" של צ'כוב.
ליליאן לא זוכרת שורות ויוצרת דאגה גדולה בליבו של הבמאי ועוזרתו.
היא מתכחשת למחלתה המכרסמת, דמנציה בשלב מתקדם.
הסרט מתאר את המאבק שלה להיראות, להיות אהובה על הבמה.
יש טשטוש מכוון בין הבמה לחיים- משפטים שנאמרים בתיאטרון נושקים לחיים, למציאות ולהיפך: גם מתוך "גן הדובדבנים" וגם מתוך "חשמלית ושמה תשוקה" לטנסי וויליאמס.
העלילה מפגישה את עברה של לילאן, אהבתה לבעלה הבמאי שחייהם היוו משולש: היא, הוא והתיאטרון.
וחשבון הנפש עד כמה הייתה אם לבתה היחידה, מרגרט.
יחסה לבתה ממשיך את היחס שהיא עצמה זכתה מאמה ומהוריה- העברה בין דורית היא ההסבר הפסיכולוגי ליחסי אם- בת.
המשחק של ג'סיקה לאנג מופלא, משחק חייה, בעיני, (אם כי מתיחות הפנים שלה גרמו לי לא לזהותה). דווקא קתי בייטס, המגלמת את אדה, אשת משק הבית, ויד ימינה של ליליאן, נראית נפלא למרות הניתוח.
פירס ברוסנן מגלם את טיי, שכנה של ליליאן, שאף הוא תומך ועוזר לה להתמודד עם השכחה, ומייצג אף הוא את האופן שבו ניתן להזדקן.
השאלה המרכזית שעולה: עד כמה ליליאן תיכנע למחלתה או תנסה להתמודד איתה בדרכה.
דרמה מעולה, אם כי לא מתאימה למי שרגיש לנושא המחלה הארורה.
במאי: מייקל כריסטופר
ארה"ב 2024, 110 דקות
