יצאתי בתחושה אמביוולנטית לגבי חווית הצפייה שלי ב"לרוץ על החול".
הסרט משלב ביקורת על יחס החברה, הרשויות וכפי שזה בא לידי ביטוי גם ביחס שחקני קבוצת הכדורגל כלפי המהגרים.
יש בסרט רגעים מרגשים והוא מעורר אמפתיה אמיתית כלפי הגיבור, אומרי, אריתראי השוטף כלים במסעדה בתל אביב, אך מגורש לאוגנדה.
כשרונו לרוץ מהר הציל אותו ממוות והפעם מגירוש.
כמו בקומדיה של טעויות וזהויות שימי (צביקה הדר) הבעלים של מכבי רמי לוי נתניה חושב שאומרי שחור העור הוא שחקן הרכש מניגריה, ומרגע זה הוא זוכה ליחס של כוכב.
הפער בין מקום מגוריו המעופש לבין דירת הפאר שהוא מתגורר בה, וכך גם לגבי דירתו של שימי ובתו נטע, סכומי הכסף עליהם הוא כביכול חתום- מדגישים את העוולה.
הווי קבוצת הכדורגל, אופן דיבורם, יחסם "לגר", התחרות הפנימית בין חברי מכבי רמי לוי נתניה הם החלקים המשעשעים הבידוריים, אולי כדי לייצור איזון עם כובד הדרמה על רדיפת המדינה את מהגריה הלא חוקיים.
הקלות בה אומרי מתקבל כג'ימי מייקל, הכוכב מניגריה, רק משום שגם הוא שחור, לא ממש סבירה, אם כי אולי לכתחילה, אין כוונה להציג זאת כריאליזם טהור.
בכל אופן, בעיני, הג'אנרים השונים: דרמה חברתית נוקבת, קומדיה על קבוצת כדורגל, וסיפור רומנטי יצרו אצלי בלבול, אם כי נהניתי בחלקים רבים של הסרט.
שתי סצנות ראויות בעיני לציון: סצנת האבוקדו והסצנה שבה אומרי נותר המום כאשר מעבידו לשעבר לא מזהה אותו למרות שלוש שנים שעבד עבורו. התפרצותו כלפיו אמינה והיא חלק מהביקורת על היחס לשקופים.
שונסאלה שום מונגוזה מרשים מאוד בהופעתו כגיבור הסרט, והוא ראוי למועמדות לפרס השחקן הטוב ביותר, למרות שלא זכה, לצערי.
את נייג'ל חברו הטוב, הסודני מגלם מקייל קביה אהרוני (בנו המאומץ של ישראל אהרוני, השף)
צביקה הדר הוא שימי קמינסקי, הבעלים של קבוצת הכדורגל ונטע, מנהלת הקבוצה, בתו היא קים אור אזולאי.
חשןוב לציין, כי הפליטים משחקים את עצמם. חלקם כבר גורשו מהארץ.
בשורה תחתונה, סרט מהנה, אסקפיזם מוצלח בימים קשים אלו.
ולא, אין לי שום קשר לבמאי, אדר שפרן.
ישראל 2023, 104 דקות.
