דני דומאר זוכה בפרס יוקרתי כמוסיקאי קלאסי, ואביו, פרנסואה מנצח מצליח בזכות עצמו לא מגיע להשתתף בשמחת בנו. מסתבר כי היחסים בין השניים טעונים מאוד: יש ביניהם תחרות, קנאה, תחושה של הבן שלא עמד בציפיות אביו.
ואז מגיע הסיבוך הנשען על "הערת שוליים" המצליח שלנו, שהיה מועמד לאוסקר: הודעה שגויה מגיעה לאב שהוא נבחר לנצח על "לה סקאלה" במקום ריקרדו מוטי, אולם, מי שאמור לנצח הוא הבן, הצעיר.
לאורך כל הסרט תהיתי אם העיבוד הצרפתי עולה על המקור הישראלי: יש ב"מאסטרו" התמקדות ביחסי אבות בנים באופן כפול כשהיחסים בין דני לבנו שלו טובים לעין ערוך מאלו שיש לדני עם אביו וכך נוצרת אנלוגיה וחידוד של הנושא המרכזי.
מצד שני האופן שבו מתגלה האמת לאב בסרט הישראלי מעניינת ומתוחכמת יותר. וגם סופו הפתוח מוצלח לעין שיעור מהסוף הקיטשי, הלא אמין של "מאסטרו".
למרות הסיום המאכזב שיש בו רצוי של הצופים שיצאו ב"תחושה טובה" וב"הפי אנד", פסקול הסרט מלווה במוסיקה מופלאה, וזאת בשילוב יחסי אבות בנים הופכים את חווית הצפייה למהנה מאוד.
ממליצה למעט ההסתייגות.
המשחק נהדר: איוון אטאל הוא דני, פייר ארדיטי הוא פרנסואה דומאר האב, והופעה של מיו מיו
בימוי: ברונו שיש
צרפת, 2022, 96 דקות
