מתייה שחקן קולנוע מצליח ואהוב בורח לנוח בספא יוקרתי בעיירת חוף. לכאורה, כלפי חוץ יש לו כל הסיבות להיות מאושר.
אולם, כדי להגיע להבנה מעמיקה של הרבדים הפחות גלויים של יצירה קולנועית כדאי תמיד לשים לב לסצנות, שהן לכאורה מיותרות ושוליות. העובדה שהבמאי והתסריטאי בחרו לשלב סצנות אלו היא משום שהן מרמזות על העיקר.
כוונתי לסצנה שבה מתייה פוגש את מאמן הכושר שלו. זה האחרון מתגלה כאדם בעל השקפת עולם "רוחניקית", ומברבר כביכול דברים מיותרים על "הנראה והסמוי"- לטעמי, עיקרו של הסרט.
אל המלון של מתייה מגיעה אליס, אשר חיה במקום זה 12 שנים עם בעלה הרופא ובתה המתבגרת. בשיחה הראשונה היא מציגה שביעות רצון מחייה, ומעודדת את מתייה להאמין שאף חייו טובים: לאחר שעזב אותה (לא ברור מדוע) נשא אישה יפה ומצליחנית ויש להם בן משותף.
אולם, ככל שהעלילה מתפתחת, אנו מבינים שהעולם הרגשי הפנימי של מתייה וגם של אליס הוא זה המונע מהם תחושת אושר ושביעות רצון. אליס מדברת על פוטנציאל חבוי שלא זוכה להכרה והוקרה. בעצם, היא עוסקת בדבר שהיא כל כך אוהבת ומוכשרת בו-מוסיקה. היא מלמדת ילדים ומשמחת זקנים בבית האבות. יש משמעות לעבודתה, ואף המוסיקה שחיברה מעוררת את תגובתו הנלהבת של מתייה.
כולנו יודעים כי השוואה לאחרים, שהם "יותר" מאיתנו היא אחד ממחבלי האושר הגדולים. ההשוואה שלה להצלחה המוחצנת של מתייה ולאשתו "שכביכול מתאימה לעולמו" היא הגורם לסבלה, לתחושת ערך ירודה ולסוג של קורבניות.
זהו סרט עמוק על בחינה מחדש של הבחירות בחיים, ובדיקה האם היו נכונות.
גם הסצנה המופלאה בחתונתן של לוסט וג'ילברט, שתי הזקנות הלסביות, שבה שני אמנים מפיקים מפיותיהם קולות של ציפורים ומתאימים אותם למשתתפים ולמשתתפות בחתונה מרמזת על רובד סמוי נוסף.
האמנים משמיעים את החיקוי לצפצוף הציפורים, אך מתאימים אותם למשתתפות ולמשתתפים: כשהם פונים אל המתחתנות הם משמיעים קולות עדינים ורומנטיים, וכאשר הם מכוונים את קולותיהם אל מתייה, הם משמיעים קולות של תרנגולות.
הקטע המופלא הזה, מעבר להיותו מפעים אומנותית, מתקשר לשאלת התקשורת שעולה בסרט. מתייה לא זוכה לתקשורת מקרבת, אמפתטית שיש בה הבנה למצוקתו כאשר בחר לפרוש מהשתתפות בהצגה שבה אמור היה לככב. מעבר לכך שאשתו כמעט אף פעם לא קשובה ולא מתפנה לשיחותיו, שכן תמיד מקיימת במקביל שיחות בנושאים מקצועיים שלה. בנוסף, היא לא מסוגלת באמת לרדת לעומק רגשותיו, או ממש לא יכולה, ולכן רק מעצימה את תסכולו.
גם כאשר אליס מבקשת ממתייה שיבקש סליחה על שזנח אותה וגרם לדיכאונה, כשהוא עושה זאת מן הפה ולחוץ,היא מתעקשת שיבטא כוונה אמיתית לסליחתו, ורק אז היא מתקבלת.
אליס גם מעולם לא סיפרה לבעלה, אותו פגשה כאשר טיפל בדיכאונה (לאחר שנעזבה ע"י מתייה) את סיפור אהבתה למתייה, וכמובן, מסתירה מפניו את פגישותיהם המחודשות.
שחקן שכל אורחי המלון רוצים לעשות סלפי איתו, נמצא בצומת של החלטות לגבי עתידו המקצועי, נאלץ לסיים קודם כל את עברו אותו שכח, אולם אליס, מגיעה אליו עם חשבון נוקב והוא חייב להתעמת איתו. כך שאלות על בחירה, שביעות רצון (אושר), הצלחה, הכרה, תקשורת עם בני זוג צומחות ועולות בסרט מורכב זה. המחשבות אודותיו ליוו אותי שעות רבות אחר כך, וזה מה שאני מצפה מקולנוע איכותי.
לכו לראות.
במאי: סטפן בריזה
תסריט: סטפן בריזה, מארי דרוקר
שחקנים: גיום קאנה, אלבה רוהוואכר
הרצאה מקדימה:
על בחירה, משמעות ושביעות רצון בקולנוע ובחיים
