מי שסוכתו נופלת- צבי בן מאיר

ביני, בן הציונות הדתית, אביו רב והוא בן למשפחה גדולה, יודע מאז גיל תשע שהוא הומו.
הוא נלחם בזהות המינית שלו כאשר הוא מתאהב ברפאל, באוריאל המדריך בישיבה, ומסתיר, מסתיר כול הזמן. כשכל חבריו מתחתנים ומשתוקקים להתחתן, הוא מוצא עצמו פוגש נשים, למשל את אורית לוי, ולא נמשך.

הוא מספר לרב מיכה, שחושב, כפי שמקובל לחשוב בקהילה בתוכה הוא חי, שנישואין יפתרו את הקושי.
"יום אחד, אמר לי דויד, יום אחד אנחנו נתחתן וזה ייגמר. מה ייגמר, שאלתי אותו מבלי להביט בו. המלחמה הזאת, אמר לי דויד, המלחמה האבודה הזאת שאנחנו לא מצליחים לנצח בה. שתקתי…אי אפשר לנצח את היצר הרע הזה כשאנחנו ככה, לבד, לא נשואים… מי שמתחתן יכול לנתב את היצר הזה לאן שהוא אמור להגיע, לאישה שלו, להביא חיים לעולם. אבל מי שרווק, אמר דויד, לאן יוליך את התאווה, לאן, מה נשאר לו חוץ מלהילחם ולהילחם ולהילחם. ביני, אמר דויד…. תתפלל עלי, הוא הוסיף" עמ' 190
ביני פוגש את אסתר, הוא מתאהב בה, הם קוראים ביחד את שירתה של זלדה, אך הוא שוב לא נמשך אליה.
הוא רומז לה לפני חתונתם כי יש לו "נטיות הפוכות", הוא לא מעז לומר את המילה "הומו".

השניים מאמינים שזהו עניין זניח והתקשורת והאהבה ביניהם תנצח.
נולדים להם שני ילדים: נעמי ונדב, הם מטיילים, יושבים כל יום שישי בבית קפה ומשוחחים על חייהם. לכאורה וכלפי חוץ הם זוג יפה, זוג להתקנא בתקשורת הנפלאה ובחברות ביניהם.
צבי בן מאיר מתאר לא רק את מצוקתו ההולכת וגוברת של הגיבור, ביני אלא גם את הסבל שעוברת אישה לא נחשקת.
הם הולכים למטפלים ופותחים את הנושא בצורה כנה וכואבת, ומתלבטים, האם שווה לפרק את המשפחה.

"אחרי שנים אמרה לי אסתר, השפה הדתית אלופה בלטשטש. היא אמרה לי את זה כשכבר היינו בדרך לאבינועם, אלופה בלטשטש, היא אמרה שוב, אלופה בלא להגיד בפירוש את מה שצריך להגיד בפירוש, הכול עטוף במילים לא מדויקות, במקום להגיד סקס אומרים יחסי אישות, במקום להגיד גוף מדברים על הנפש, במקום להגיד בא לי עליך או בא לי עלייך, אומרים אני רוצה בקרבתך. אסתר צחקה וגם אני צחקתי. אני אף פעם לא אמרתי משפט כזה, מחיתי בפניה, אני רוצה בקרבתך. נכון, היא אמרה. אחר כך הפסקנו לצחוק ושתקנו ואני אמרתי, במקום להגיד הומוסקסואל אומרים נטיות הפוכות…
… כאילו רק יש איזו נטייה לא במקום והנה נחבר אותך כמו שמחברים עץ צעיר למקל תקוע באדמה ותכף אתה תתיישר, כאילו זו לא הזהות שלך, כאילו לאחד יש נטייה להשמנה, ולשני יש נטייה לאלרגיות אביב חריפות ולך יש נטיות הפוכות….
אסתר אמרה לי, בלי שקרים ורק את האמת, אתה חושב שזה משהו שיכול להשתנות בכלל. זה שאני הומו, שאלתי אותה. אסתר הנהנה. אסתר, אנחנו לא פה בשביל שאני אשתנה, הבהרנו את זה אחד לשני מההתחלה כבר…זה לא ישתנה, אסתר, המשיכה שלי לגברים לא תשתנה. לעולם, שאלה אסתר. לעולם לחשתי. אחר כך אסתר קמה ואני קמתי אחריה ושנינו עלינו במדרגות בשקט לקליניקה"
עמ' 191-192

הקושי איננו מלחמה פנימית לנצח את המשיכה לגברים, ולהקל את סבלה של אשתו, אלא גם בתגובות של משפחתו והסביבה הקרובה. אביו, הרב מייצג את הממסד השמרני, ומול הוריו הוא מתקשה לספר את האמת.
הספר מציג את האופן שבו החברה הדתית עדיין מאימנה בטיפולי המרה, אליהם הגיבור נשלח, עדיין מעדיפה נישואין אומללים, חיי שקר על פני האמת.
הספר כתוב בצורה סוחפת, אנחנו נכנסים לעולם הפנימי של הגיבורים ונשאבים אל העלילה, שיכולה לדבר גם לזוגות נשואים שמוותרים על התשוקה, ומאמינים שאפשר לתחזק זוגיות טובה בחברות ותקשורת.
הסיפור מבוסס על ניסיון חייו של הסופר, אם כי ערך שינויים כדי שחייו יהפכו למעשה אומנות, ואכן כך הוא.

ממליצה מאוד מאוד.

צבי בן מאיר, הוצאת ספרית הפועלים, 2024, 233 עמודים.