נאנדורי

מרינה חוזרת אל נופי ילדותה במעיל ארגמן מעוטר, פרוותי,כבד, מאופרת ושונה במופגן.
היא מסתירה מבני המקום, שהיא גיאורגית, כוונותיה סמויות.
בתחילה, כל עניינה הוא בבאשה, בן ה11 אשר מטפל בסבו החולה, הוא גדל אצל דודו דטו, מאז אימו נטשה אותו.

מרינה מנסה ככל האפשר לדלות מידע אודות המשפחה, אך מה שקורה במקביל הוא שבהדרגה היא עצמה עוברת תהליך של גילוי עצמי.
השם "נאנדורי", פירושו: "את שאוהב ליבי"- הוא מופיע בשיר ומגלם בתוכו בתמצית את מהות מסעה של מרינה.

ישנן שתי סצנות עוצמתיות בלתי נשכחות: האחת שפותחת את הסרט ומובנת רק בהמשכו. השנייה -מינית בעלת משמעות סמלית: מרינה אישה חזקה, עצמאית, הגשימה את עצמה מבחינה מקצועית והפכה לעורכת דין, היא זו שמייצגת את אימו של באשה. מרינה היא אישה חזקה, עצמאית, לא מוכנה להיכנע לתכתיבים שובניסטים אותם מייצג דטו, הדוד. מצד שני, היא נמשכת אל השורשים, היא זקוקה לשוב אל התרבות בה גדלה, נשאבת ונסחפת אליה בעל כורחה.

אתי ציקו, הבמאית והתסריטאית סיפרה בהקרנת בכורה כי נולדה באשקלון להורים ממוצא גיאורגי. בבית דיברו גרוזינית ושנים רבות היא נאבקה בזהותה, ולאחרונה חשה צורך לחזור הביתה.
מרינה מגלמת בדיוק את הזהות הקונפליקטואלית הזו: שונה ומשתלבת, זרה ונסחפת.

נטע דיקמן (שטיסל) למדה במשך שנה את השפה, ונאלצה גם ללמוד את התפקידים של כל השחקנים הגיאורגיים (שלא ידעו אנגלית או עברית כמובן).

הסרט נע לו בקצב איטי, ישנן שתיקות רבות, אך דווקא משום כך הסרט מושך ואין בו רגע דל.

ישראל, 93 דקות 2025