הסרט המבוסס על הספר, הנושא אותו שם נפתח כאגדה של האחים גרים:
"לפני שנים לא רבות, ביער עבות אחד, חיו להם בדוחק רב חוטב עצים ואשתו. מסביבם התחוללה מלחמה אכזרית וממושכת שזרעה הרס עצום וגזרה עליהם עוני ורעב. הם היו עריריים, לא היו להם ילדים שצריך להאכיל, והחוטב המסכן הודה לאל מדי יום על החסד הזה, בעוד אשתו דווקא התפללה במסתרים לילד"…
הספר מסופר מנקודת מבט של גרמנים פשוטים, חוטב העצים חושב כי התינוקת שנזרקה מהרכבת שייכת ל"ערלי הלב" (היהודים). הוא מתנגד לתינוקת שבוכה ומפריעה את מנוחתו, אך עד מהרה היא שובה את ליבו.
במקביל אנחנו נחשפים לגורלו של האב שנשלח לאושוויץ, שורד את התופת וחוזר אל העיירה שבה הושלכה ביתו מן הרכבת.
הבמאי בחר באנימציה קלאסית ברוח דיסני (סופות, יער, אח בוערת), קיבל השראה מאסון הירושימה ושילב אגדה. לטענתו קשה לשחק את הדמויות בשואה והאנימציה יוצרת מרחק, לא מתיימרת להיות מדויקת אבל ביקש שזאת תהיה אומנות יפה ותעסוק בטבע האנושי: בטוב וברע שבאדם.
"כולנו יכולים להיות הרוצחים והקורבנות"
הסרט נפתח כסיפור אגדה ואט אט הופך להיות מציאות באמצעות אימאג'ים. הסרט מסתיים באופן אירוני, כאשר מציין שיש הטוענים שמדובר במשהו דמיוני, אך ברור לכולם, שזאת היתה המציאות.
השואה מעמידה אתגר לכל מי שמבקש לעסוק בה באופן אומנותי. היו שנים שבהוליווד חששו מהנושא עד שהבינו שזאת ביצת זהב, ומסחרו אותו.
קלוד לנצמן בחר באמירה ייחודית בסרט הנדיר, פרויקט חייו, "שואה" וגם בניני בדרכו שלו ב"החיים יפים".
הבמאי ציין במפגש טרום בכורה כי במכוון דאג שהסרט יהיה אוניברסלי, הזהות היהודית לא מוזכרת (פרט לטלאי הצהוב שהוא סימבול). לחוטב העצים ולאשתו אין שם, והעלילה מרחשת ביער, כדרכן של אגדות.
גם כאן יש ניסיון מוצלח במיוחד, מטלטל ויחד עם זאת מפעים דווקא משום שאין חשיפה של הזוועות כהווייתם. הבחירה באנימציה, והמרחק האסתטי היפה יוצר חוויה קולנועית עוצמתית ומרתקת.
גם הסופר ז'אן־קלוד גרּומברג וגם הבמאי, מישל הזנוויציוס (הארטיסט, גיבור חייה) הם צרפתים יהודים.
לא להחמיץ.
צרפת 2024, 81 דקות
