דר, הגיבורה, בת קיבוץ ניר עוז חוזרת לביתה כדי למצוא את כלבתה שולה, ולברר מה עלה בגורל אמה, האם נחטפה, נרצחה?
המסע שלה מתקיים כאשר כל עוטף עזה הוא אזור צבאי סגור לאזרחים. אבל היא מצליחה להשתחל אל הקיבוץ ופוגשת דמויות במסעה.
הרעיון לסרט צמח בעקבות ראיון של הבמאי דני רוזנברג עם נערה במלון בים המלח ששני הוריה נרצחו. הוא צילם את הסרט בנובמבר 23..
יחד עם השחקנית הראשית (והיחידה בסרט, השאר מגלמות את עצמן) אורי אבינועם והמפיק, איתי תמיר יצאו למעשה היצירה כמעט ללא תסריט ועם נכונות לגלות גמישות וזרימה עם מה שיפגשו.
בתחילה לא אפשרו להם לצלם, והסצנה הראשונה שצולמה היא במחסומים.
המפגש של דר עם נתן ואמונתו לגבי השלום, למרות ששני נכדיו היו חטופים, מפתיעים מאוד. הוא מספר לה כי הוא מקיים דיאלוג עם ערבי בעזה זה שנים רבות, אך אינו יודע מה עלה בגורלו. גם העיתונאי הזר שמנהל שיחה עם עזייתי רושם את כל שמות 20 בני משפחתו שמתו.
כוונתו של הבמאי ברורה: הוא מבקש לציין גם את הזוועות בעזה, ולהציג את הסבל שמעבר לגדר.
המפגש עם נורה, מצילת בעלי החיים אף הוא היה מקרי, והצמיח רעיונות נוספים לתסריט. דרך אגב, נורה הצילה כ500 בעלי חיים באיזור העוטף בחודש אחד.
היומנים של האם הם פיקטיביים, והבמאי ציין, כי רצה שבאמצעותם יכירו את ניר עוז גם כמקום של חיים, ולא של טבח.
הסרט צולם בערך כעשרה ימים והיום האחרון היה היום הראשון של הפסקת האש. אז לא ידעו שהמלחמה תמשך כל כך הרבה זמן.
האנימציה של הכלב היא של יוצרי האנימציה של הסרט "ואלס עם באשיר".
התחושה היא שהסרט למרות שהוא מבוים, הוא משמר נקודה היסטורית טרגית בחיינו, ובה בעת משלב כל כך הרבה אנושיות וראייה של האחר:
גם אם הם תושבי עזה, שחלקם היו שותפים לטבח הנפשע הזה, הבלתי נסלח.
אורי אבינועם היא תגלית. שחקנית צעירה ללא ניסיון קודם, המחזיקה את כל הסרט על כתפיה.
הסרט מצליח לתאר את התופת, דווקא בשל האיפוק שבו, דווקא משום כך הוא הופך לדרמה עוצמתית.
מומלץ לכל מי שיכול לעמוד בסרט שמחזיר אותנו אל הטראומה הגדולה, שעדיין זקוקים אנו לעכל, להסביר, לנתח.
ישראל, 2024, 82 דקות
