“בסוף אנחנו תמיד חושפים מעט מהרוע שמקנן בנו" כותבת תרזה אהובתו לשעבר של הגיבור ב"שבועת אמונים"
ושאלת הרוע נשארת חידתית: מהי אותה שבועת אמונים שנשבעו זה לזה המורה ותלמידתו לשעבר כשהיו נאהבים, ובאיזה אופן הסכנה של גילויה משתלטת על חייו של הגיבור.
הסופר משתמש בתעלול ספרותי ("תעלול" שם של ספרו האחר) כדי לייצור מתח, כדי להוסיף מימד לדמותו של הגיבור, ובסוף הספר מוציא את כל העוקץ כשתרזה כותבת שהיא כלל לא זוכרת מה היה הסוד.
פייטרו הוא מורה נערץ בתיכון, בעקבות מאמר חינוכי הוא הופך לסלב והכל מחזרים לדבריו.
גורלו של פייטרו, קבלת הפרס שהוא מועמד אליו –כל אלה תלויים ברצונותיה הקפריזיים ולא צפויים של אהובתו לשעבר, תרזה, שדמותה היא כעננה על חייו.
היא דמות מסכנת ומסוכנת ועומדת בניגוד מוחלט לאשתו, נדיה שוויתרה על חלומותיה, הסתפקה בהוראה ובגידול ילדיהם.
מכיוון שהספר כתוב בגוף ראשון הוא נושא אופן וידויי שרק הדובר והקוראים שותפים לרגשותיו, למחשבותיו האפלות לפחדיו, לפנטזיות שלו. פייטרו מתגלה כדמות חסרת בטחון עצמי למרות היותו אהוב על כל איש ואישה שהוא פוגש, הוא אובססיבי ונרקסיסטי.
רק אנו מכירים את הנפש הקונפליקטואלית והאמביוולנטית שלו שיש בה "עולם ערכי" ומצד שני גם הרבה אלימות ואופל.
כך גם מערכת יחסיו עם נדיה איננה מובנת עד תום, מצד אחד נאמנות מצד שני חשדנות וספקות.
סטרנונה בונה דמויות מורכבות מאוד ומשאיר הרבה חללים פעורים, לא מוסברים.
הספר ברוח התקופה משקף את הפחד מחשיפה על מעשה לא הולם כלפי נשים בהשפעת ME TOO.
הקריאה בנשימה אחת של הספר נובעת מסגנונו המהפנט, אם כי בחלקו השני הוא קצת מגמגם ומאבד את עוצמתו.
כמו "שרוכים" ו"תעלול" גם ספר זה הופך את סטרנונה לסופר אהוב, ואני אחת מחסידותיו.
סביב דמותו של הסופר מסתובב סוד שאולי הוא רומז עליו באופן מתוחכם, מתעתע: יש טענה כי רעייתו אניטה ראג'ה היא אלנה פרנטה.
מאוד אהבתי. ממליצה.
