שפה זרה

איה מנהלת בחברה שמספקת שירותים דיגיטליים המשלבת את הai בשיחות מכירה. היא נשואה שבע שנים לד"ר אביעד מאירסון, מומחה לשפות מתות. כאשר היא ממתינה לשובו מעוד כנס בחו"ל היא גוררת את עצמה להרפתקה ואוספת תייר דני, אנסן הלברג, מעצב תאורה (אולריך תומסן "החגיגה"), ומעמידה פנים שהיא הנהגת שלו משדה התעופה למלון בירושלים.

הסרט מבוסס על הסרט הקצר "איה" והוא הורחב לסרט ארוך.
יש בו משחק מאלף של שרה אדלר, שמחזיקה את כל הסרט על כתפיה בצורה מעוררת התפעלות.
הכול סמלי בסרט הזה: כפי שמסביר לה מעצב התאורה שהגיע כדי להאיר ולהשאיר בחושך חלקים במערת צדקיהו, כך נחשפים האורות והצללים בחיי הנישואים של איה ואביעד.
כדי להדגים את נושא התאורה, עד כמה רואים בבירור ומה מוסתר ונשאר בחושך, צלם הסרט משחק עם האורות והצללים בצורה נפלאה, וכך נוצר קשר בין התוכן לצורה.

איה משתוקקת להחיות את חייה, או לברוח מהשיממון, לחיות פנטזיה עם זרים בבתי מלון, הסמל של הזרות, הניגוד של להרגיש בית. הגברים שלהם היא מציעה את הפנטזיה לא משתפים פעולה ואף משפילים אותה.

בסצנה שבה הזוג נפגש עם זוג חברים במסעדה, אשר מציעים להם סדנה שבה מתפשטים, היא מתוודה על הפנטזיה הזאת, וכולם מגיבים בצחוק, בפליאה. אז עומדת למבחן השאלה עד כמה בני הזוג מכירים זה את זה. אביעד מונה את הפריטים שהוא מאמין שיש בארנקה של אשתו איה, אך לא את מפתח חדר המלון שנתן לה התייר הדני, מעצב התאורה.
אביעד רוצה לשמר את השפה המתה, את מה שהיה בדייט הראשון שלהם, אך איה מסרבת ולועגת לו. הוא יעניש אותה ויטוס לכנס מקצועי בפראג.

סצנת הסיום היא הפתעה מקורית, שמעלה מחדש את כל הרעיון של עד כמה אנו מכירים את בני הזוג שלנו, ונוצר היפוך כלשהו בין איה לבין אביעד שהכרנו, שאיה הכירה.

שפה זרה היא השפה המודברת יותר בסרט, פחות עברית ויותר אנגלית וקצת צ'כית. גם הAI היא שפה חדשה – זרה.

הסרט מתעתע, יש בו סצנות מרהיבות, משחק נפלא גם של יחזקאל לזרוב, ויחד עם זאת יצאתי ממנו מבולבלת ודעתי עליו איננה חד משמעית.

במאים: מיכל ברזיס, עודד בן נון
תסריטאים: תום שובל עמיטל שטרן
צלם: גיא סחף
ישראל, 2025, 110 דקות