הסרט נפתח בינואר 1895 בסצנת ההשפלה של דרייפוס, סרן בגדוד הארטילריה אשר נאשם בריגול ונגזר עליו גירוש למתחם מבוצר באי השדים מנותק מאנשים נלקחים ממנו כל סמלי הצבא, הוא אינו ראוי לשאת נשק. הצופים במחזה קוראים לעברו-"בוגד", וכפי שגיבור הסרט אומר בתחילתו: "כמו גוף בריא שנרפא ממגיפה" ועוד הוא מוסיף: העונש מראה לכל העולם כיצד מתייחסים לבוגד. פיקאר, רב סרן, היה מורה של דרייפוס באקדמיה הצבאית, והוא אינו אוהב יהודים.
המשפט של דרייפוס לא היה רגיל משום שהיה מדובר בענייני מודיעין והסתפקו רק בראיות, שבהמשך הסרט יתגלו כמזויפות ומפוברקות.
פיקאר זוכה להעלאה בדרגה, ממונה לקולונל והופך לראש אגף הסטטיסטיקה החדש בחטיבת המודיעין. הוא משנה סדרי עבודה, ומגלה שאדם בשם אסטהרזי הוא הבוגד, וזאת כאשר פנה פעמיים במכתב וביקש לעבור למטה הכללי, פיקאר פנה לניתוח גרפולוגי מקצועי וחשף שכתב ידו זהה למה שנחשב עד כה כתב ידו של דרייפוס.
מרגע זה מתחיל מאבקו לחשוף את האמת, הוא נתקל בהתנגדות של כל בעלי התפקידים שהיו שותפים למעשה העלילה. פיקאר מבין בוודאות כי דרייפוס חף מפשע וכי הבוגד האמיתי לא נענש.
בינתיים מתגלה במכתביו של דרייפוס לאשתו כי מתעללים בו בכלא, סתם כך אוסרים אותו בשלשלאות, לא כאקט של בטיחות אלא התעללות לשמה ביהודי, הוא מבקש למות אילו היה יכול.
כל הפרשה נמשכה 12 שנים וכללה משפטים ומשפטים חוזרים, ערעורים, התנקשות בסניגורו של אמיל זולא, הסופר שפרסם את כתב ההאשמה המפורסם "אני מאשים" שבו הצביע על העוולות וכל העיוותים שנעשו ע"י אנשי צבא שהיו שותפים לעלילה. הפרסומים בעיתונות גורמים להמונים לקרוא מוות לאמיל זולא ומוות ליהודים, כולל ניפוץ חנויות שבבעלותם.
פיקאר, ז'אן דז'רדן ("הארטיסט"), נמצא תחת מעקב, וחייו נמצאים בסכנה, לא חושש לאבד את מעמדו בצבא לאחר עשרים וחמש שנות שירות. הוא נאבק למען האמת והצדק ויהי מה.
הסרט מבוסס על ספרו של העיתונאי הבריטי, רוברט האריס שגם כתב את התסריט. עמנואל סנייה, אשתו של פולנסקי מגלמת את המאהבת הנשואה של פיקאר, והספור של הקשר הרומנטי הזה נלווה לספור העיקרי.
הסרט מגולל את הסיפור שאולי לומדים עליו בשיעורי ההיסטוריה, ולאחר יום שוכחים. כדאי שגם הדור הצעיר יצפה בסרט שכן יש בו הרבה מעבר לספור היסטורי:
ראשית, כשגלי שנאה כלפי יהודים פוקדים את רחבי העולם אירופה, ארה"ב ואת צרפת במיוחד גם בימינו.
שנית, אי אפשר שלא למצוא מקבילה בין הפרשה לבין פרשה שמתנהלת כאן ממש אצלנו.
כל אחד יוכל למצוא את מה שימצא לנכון עפי תפישת עולמו, אך אי אפשר שלא לראות את העליהום על התקשורת גם בסרט וגם במציאות חיינו, ללא הבנה שתפקידה הוא להיות "כלב השמירה של הדמוקרטיה". גם אנשים אמיצים כמו פיקאר (שקשה להאשימו באהבת יהודים- (מצאו את המקבילה אצלנו), שישנם גורמים שמנסים להשתיק את קולו משום שהוא עלול לחשוף אמת לא רצויה.
בנוסף, קשה שלא להשוות בין האיום הממשי על חייהם של אנשי מערכת המשפט (אצלנו) ורצח של הסניגור בפרשת דרייפוס. (ויש עוד, שאלת החנינה ומאבק לחשיפת האמת)
כפי שכתב שמואל דובדבני, גם סרטיו הקודמים של רומן פולנסקי עסקו בחוויית הרדיפה: "תינוקה של רוזמרי", "הדייר", "הפסנתרן", וגם אם הזדהה עם תחושת הרדיפה, כיצד ניתן להסביר את העובדה שבחר להעמיד כגיבור את פיקאר ולא את דרייפוס עצמו?
הסרט מבוים ומשוחק מעולה, אין בו התפתות לסצנות מלודרמטיות למרות תכניו, ויש לשפוט את הסרט לגופו ולא לגוף יוצרו.
אחד הסרטים החשובים ומרתקים שמוצגים כאן.
רוצו לראות.
במאי: רומן פולנסקי
שחקנים: ז'אן דז'ארדן, עמנואל סנייה, לואי גארל, מתייה אמלריק
הפקה: צרפת
