נגה קיבוצניקית לשעבר, חיה במושב עם בעלה ברק, בחור שאפתן שעובד בחברת השקעות. יש להם שני מתבגרים: צליל, בת השש עשרה, שעושה לאמה "בית ספר" ושי, בן השלוש עשרה שתלוי בה ודומה לה.
ברכבת היא רואה גבר, ונדמה לה שזהו אוהד, החבר הראשון שלה שממנו נפרדה לפני עשרים וחמש שנים ומאז מלווה אותה תחושת אשם כבדה. מרגע זה היא עוברת מסע אל עצמה לשאול כיצד הבחירות שלה בעבר הובילו אותה לנישואיה לברק, להתקפי החרדה שלה, להזכרות שלה באונס, יחסיה עם הוריה, עם אחיה עמוס שברח מישראל, ועוד.
הספר נע בין ספור האהבה בינה לבין אוהד לבין המציאות בהווה וחיי משפחתה. כדי להבין את ההווה יש לעורר את זיכרונות העבר ולהבין את השלכותיהם.
נגה היא דמות מרצה, פסיבית. במצוקתה היא בורחת אל הסטודיו שלה ואל עבודות הקרמיקה כדי להימלט מן המציאות. היא שברירית כמו כלי הקרמיקה שלה. הבחירה בין לנהל את מרכז הקרמיקה או לעבור ללונדון מחייבת אותה להתבונן פנימה אל נפשה כדי לברר מה היא באמת רוצה. במה היא בוחרת מרצונה החופשי.
הקיפוד שנכנס לביתם של נגה וברק הוא מוטיב מרכזי בעלילה והוא בעל משמעות סמלית הקושרת אותו גם לחינוך בקיבוץ וגם לנפשה של הגיבורה:
"איך אפשר להסביר קיפודים שגדלים ביחד, שמנסים להתקרב זה לזה כדי לשאוב נחמה, ואז מתרחקים כי דוקר להם?"
היא מתארת הרבה יחסים קיפודיים: עם אמה, עם אביה, עם ברק, עם בתה צליל ואולי גם עם עצמה.
הספר סוחף, קריא מאוד, הוא גרם לי לרצות לגשת אל נגה, לחבק אותה ולומר לה, שיש לה מספיק כוחות כדי להפסיק להיות קיפודה.
ממליצה מאוד.
