הבת האפלה The Lost Daugher
"התחלתי להרגיש רע אחרי פחות משעה של נהיגה. הצריבה במותן חזרה, אבל זמן מה החלטתי לא לייחס לה חשיבות. נעשיתי מודאגת רק אחרי שתפסתי שאין לי די כוחות לאחוז בהגה. תוך שניות מעטות נעשה הראש שלי כבד, הפנסים הקדמיים נראו לי חיוורים יותר ויותר, עד מהרה אפילו שכחתי שאני יושבת ליד ההגה. היה לי רושם שאני דווקא נמצאת בים, בצהרי היום. החוף ריק, המים שקטים, אבל על מוט, מטרים אחדים משפת המים, מתנופף דגל אדום. אמא שלי, בקטנותי, היתה מפחידה אותי מאוד, היתה אומרת: לדה, אף פעם אל תתרחצי אם יש דגל אדום, הוא מודיע שהים סוער מאוד ואת יכולה לטבוע. הפחד נשאר לאורך השנים, וגם עכשיו, אפילו שהים הוא דף נייר שקוף הנמתח עד לאופק, אני לא מעיזה לטבול בו. אני חוששת. אני אומרת לעצמי: נו, תתרחצי, הם בטח שכחו את הדגל על התורן, ובינתיים אני עומדת על שפת המים, בוחנת אותם בזהירות בקצות בהונותיי. רק מדי פעם אמא שלי מופיעה בפסגת גבעות החול וצועקת אלי כאילו אני עוד ילדה: לדה, מה את עושה, את לא רואה את הדגל האדום?
בבית החולים כשפקחתי את עיני, ראיתי את עצמי שוב להרף עין מהססת לנוכח הים השטוח. אולי לכן, בהמשך הייתי משוכנעת שלא מדובר בחלום, אלא בהזיית אזעקה שנמשכה עד שהתעוררתי במחלקה של בית החולים. הרופאים אמרו לי שהאוטו שלי התנגש במעקה, אבל בלי תוצאות חמורות. הפגיעה הרצינית היחידה היתה במותן שמאל, פציעה שאין לה הסבר.
באו לבקר אותי החברים שלי מפירנצה, ביאנקה ומרתה חזרו ואפילו ג'אני הגיע. סיפרתי להם שהעייפות הורידה אותי מהכביש. אבל ידעתי היטב שאין להאשים את העייפות. הכל נבע ממעשה חסר הגיון שלי אשר, בדיוק משום שלא היה בו הגיון, החלטתי מיד שלא אדבר עליו עם איש. הברים שהכי קשה לספר עליהם הם אלה שאנו עצמנו לא מצליחים להבין."
כך נפתח ספרה של אלנה פרנטה "הבת האפלה" בתרגום לאנגלית: "הבת האבודה".
כך גם נפתח הסרט החדש עפ"י הספר בשינויים קלים: כאן מדובר בחלום או בהזיית אזעקה ואילו בסרט היא שוקעת בסוג של עלפון במי הים עד להתעוררותה.
הגיבורה היא פרופ' לספרות משווה שחיה בקיימברידג' ליד בוסטון, ואילו כאן מוצאה מפירנצה. את הנפוליטניים הרעשניים מחליפים אמריקאיים מקווינס.
כבר בפסקאות ראשונות אלה אנו מוצאים את הנושאים בהם יעסוק הסרט: יחסי אם בת, נתהה מדוע הגיבורה המשכילה בצעה מעשה כל כך חסר הגיון ומה הוא מסמל, מה מסמלת הבובה שקשורה למעשה המוזר. מערכת יחסיה עם בנותיה ביאנקה ומרתה תבחן ותייסר אותה כחלק מחשבון הנפש והמראה שתשתקף לה בחופשתה באי היווני. שם תצפה במשפחה נפוליטנית, רעשנית, כזאת המזכירה ברמז את מה שיפותח בארבעת הרומנים הנפולטניים- "החברה הגאונה".
דרך אגב גם ב"החברה הגאונה" מתוארת הסצנה של הבובה "שנגנבה" והמפגש עם הצדדים האפלים שבנפש האדם.
שם, בחוף הים, תפגוש את ננה ואת אלנה בתה
ההקבלה בין לדה לננה ברורה: הדמיון והשוני ביניהן מובנים לקורא/ הצופה, והמפגש ביניהן הוא הקטליזטור לחשבון הנפש. ננה האם והרעיה יובילו את לדה לסערת המחשבות והרגשות שתתעורר בה והיא גם ההסבר למעשה "המוזר" שהיא מבצעת. הסופרת מכוונת אותנו להבהיר לעצמנו כקוראים משמעותו של המעשה כבר בפסקאות הראשונות של הספר.
בנוסף, ננה הצעירה שיכולה להיות הבת של לדה מהדהדת שאלות על מימוש עצמי ומצויה בקונפליקט הידוע בין קריירה לאימהות, שאלות שהטרידו את לדה כשהיתה אם לבנותיה הקטנות. להיות אם מסורה לילדינו בכל רגע נתון, לוותר על משאלות לב הם עדיין מה שאנו מחונכים לו, וכל סטייה ממוסכמה זו היא טאבו חברתי. ועדיין- התנהגותה, הפלשבקים אל ההורות שלה, והמעשה הבלתי מובן- כל אלה נחשבים לא מקובלים, אפלים.
"כמה טיפשי לחשוב שאת יכולה לספר לילדים שלך לפני שהם לפחות בני חמישים. לשאוף שיסתכלו עליך כעל בן אדם ולא כעל פונקציה", מחשבה שצצה ועולה במחשבתה של לדה כשהיא נזכרת במכתבים ששלחה לבנותיה בהם ניסתה להסביר את עצמה.
אלנה פרנטה מתבוננת באומץ בצדדים "האפלים" של האמהות, בקשיים שהיא מציבה, ובוחרת בדמות נשית משכילה אך "לא נורמלית" כדי לטלטל אותנו הקוראות והקוראים ולהציב לעצמנו שאלות על הורות, שאלות נוקבות, קשות. גם השאלה מי היא הבת האפלה נמתחת לאורכו של כל הספר- הסרט.
הסרט נאמן לספר כל עוד אנו מבינים שמדובר בשתי אומנויות שונות שמשתמשות בדרכים אמנותיות שונות. ספרות משתמשת במילים ומאפשרת לקוראיה לראות, לפרש ולהבין אותן כל אחד בדרכו/ה.
קולנוע משתמש בתמונה, בתנועה בקול כדי להעביר סצנות שזכו כבר לפרשנות של הבמאי והתסריטאי. הכוח הוויזואלי הוא העיקר והוא זוכה לביטוי גם בסרט "הבת האפלה". גם לפסקול, למוסיקה יש תפקיד חשוב מאוד בקולנוע וגם בסרט זה.
את העולם הפנימי הרגשי שהמילים מיטביות לתאר נקבל בצורה מצומצמת יותר ותיאורי טבע ונוף יוגשו לנו באופן וויזואלי.
עמוס עז כתב על האופן שבו עלינו להתייחס לסרט המבוסס על טקסט ספרותי:
"לתרגם תרגום חד ערכי זאת אומרת להפוך מילה לתמונה, מילה לצליל, צליל לצבע, זה דבר בלתי אפשרי ונידון מראש לכישלון.
אם אדם מנסה לנגן פסל ולהפיק בצלילים את הקימורים ואת השקערוריות של הפסל, הוא ייכשל.
ייתכן שיצליח, אם יוכל ליצור מקבילה.
אם יצליח ליצור יצירה שלו, היא תהיה טובה בתוקף עצמה,
לא בתוקף הדברים שהיא מסתובבת עליהם".
כפי שספרות וקולנוע טבועים בי עמוק אני חיה בשלום עם עיבוד קולנועי כגון זה ולומדת ליהנות מהיתרונות של כל אמנות.
מגי ג'ילנהול היא הבמאית של הסרט, אוליביה קולמן מגלמת את לדה בצורה נפלאה.
שחקנים: דקוטה ג'ונסון, פיטר סרסגארד (בן זוגה של הבמאית), ג'סי באקלי.
ממליצה מאוד.
הספר בהוצאת הספרייה החדשה, בתרגומו של מירון רפפורט, 164 עמ'
