סודו של הצורף – אליה ברסלו

"ארבע בבוקר. סוף דצמבר.
אני כותב לעצמי עכשיו, בכתב יד קטן של צורף, בחדר ריק למחצה ששכרתי לא מזמן. מאחורי זגוגיות החלון השלג צונח ברכות על רחוב קלינטון, שבו כבר לא מתנגנת המוזיקה שכהן כתב עליה. אני כותב לעצמי. אין אף אחד אחר. אין עוד אף אחד, כי סליה איננה.
חיסלתי שלוש סיגריות כשחיפשתי את המילים, את ההתחלה, את נקודת הפתיחה של הסיפור הזה שאני מספר לעצמי היום, אבל איפה למצוא אותן? איך? איך? אם אין התחלה, ואם הסוף שעיצב את חיי, הסוף שהתרחש לפני שנים רבות. כל כך, רחוק רק שישה ימים מלילה הניו יורקי הזה?
הזיכרונות מסתערים עליי בזעם, נאבקים להשתלט על האי סדר שבמחשבתי, נמהלים לכדי מגמה זגוגיתית שבעדה אפשר לזהות רק בקושי את קווי המתאר של העבר".

בשורות אלו נפתחת הנובלה. הגיבור, צורף ושען נמצא בניו יורק, ומנסה לספר את הספור מראשיתו.

השנה היא 1999 והוא שב אל עיירת מולדתו בספרד. שבור לב הוא נאלץ לעזוב אותה  לאחר  שחווה אהבה גדולה נכזבת לאישה שהיתה מבוגרת ממנו ב22 שנים. היא נחשבה עי תושבי העיירה כ"אישה מסומנת", משום שנעזבה ע"י אהובה ביום חתונתה ומאז לא נישאה. עם שובו לעיירה, הוא מבחין במלון בו הוא שוהה כי השנה היא 1952. כך הוא מתאר לנו טרם לידתו את אימו ואביו בצעירותם, את סיליה אהובתו שהיתה בת גילה של אימו, בת 20

העבר מוחלף בהווה, דמותו מוחלפת בדמות המאהב הראשון.
השיטוטים שלו בכפר מעניקים לו תחושה כאילו הוא "רוח רפאים", ואנחנו מבינים שלא מדובר רק בהחמצותיהם של שתי הדמויות הראשיות: הגיבור וסילייה. האהבה שהתנפצה והותירה חמיצות שארית חייהם, אלא מדובר בשאלה פילוסופית מעמיקה במוגבלותנו בתוך פיסת זמן אנושית.

כקוראים עלינו להיות קשובים לכל מילה, שכן השפה החסכנית, הדילוגים בזמן, ההזיות אל העבר המוחלף בהווה- כל אלה מקשים מאוד על הבנת המסופר ואת עולמו הפנימי של הצורף.

האם הגיבור יכול לחיות את כל הזמנים: את העבר את ההווה והעתיד? הרי מדובר בשען שתפקידו לתקן את השעון, אך למרבה האירוניה הטרגית, נדמה שעתידו הוכתב כבר בעבר.
המוטו של הנובלה מרמז על כך יותר מכל:
"זמן הווה וזמן עבר
שניהם אולי הווים בזמן עתיד
וזמן עתיד אצור בזמן עבר.
אם הזמן כולו הווה לעד
הזמן כולו אינו נפדה"

במהדורה המחודשת שיצאה לאחרונה הוסיפה הסופרת את ה"דפים שנמצאו במחברת סליה סנחואן", ששופכים אור על מה שנכתב קודם לכן.

קראתי את הספר פעמיים ורק אז הצלחתי להבינו, אולי.
יצירת מופת, אבן חן כמעשה ידיו של הגיבור.

הוצאת תשע נשמות
תרגום: מיכל שליו