ילדים על תנאי- עדו בהט ונעם דמסקי

הסרט מלווה במשך שנה קבוצת נערים המתקרבים לגיל 18 שבו הם והוריהם האומנים אמורים להחליט לגבי גורלם: האם הם נשארים בבית האומנה או יוצאים לעצמאות.
במשך חצי שנה לפני ההחלטה הנערים והנערות מלווים בסדנה שאמורה לעזור להם לגבש עמדה, לפגוש ולשתף את מצוקותיהם שגרמו להם להתנתק ממשפחתם הביולוגית ולעבור למשפחת אומנה ( לפעמים ליותר ממשפחה אחת).

איתן, אושר, מישל, חושפים את סיפורם האישי, הכואב של מי שהחיים לא האירו להם פנים בילדותם.

צפריר, האב האומן של איתן אומר: "ההבדל בין אימוץ לאומנה הוא שבאומנה הילדים הם על תנאי". אשתו איילה מתקנת אותו ואומרת: "משפחת האומנה היא על תנאי, יש לכך פג תוקף מתישהו".

אכן, עד כמה להתקשר מצד אחד ומצד שני- כיצד לא ניתן להתקשר כשמצטרפים למשפחת אומנה שעוטפת באהבה, שמכילה, שנמצאת שם כדי לתמוך, לעזור ולהעניק את מה שלא הוענק בעבר.

איתן מדבר על כך שיש קושי מתמיד לחוש תחושה של בטחון, יציבות, "בית" למרות שההורים האומנים אוהבים ורוצים בטובתו.
מישל מדברת על הקושי שלה לא להכביד רגשית על הוריה האומנים.

אושר משתף במחשבותיו על המסכה שהוא עוטה כשהוא במגע עם אמו, שנקלעה לקשיים כלכליים אדירים אשר לא מאפשרים לה לתפקד ולגדל את בנה. דווקא עם הוריו האומנים, איתם הוא חי רק כשנה וחצי הוא מרגיש שהוא יכול להסיר את המסכות.
מישל מספרת: "אני זוכרת את המקום הזה שאי אפשר לנשום בו, הבית של אבי לפני שנפטר".

ואני כצופה הרהרתי כמה קשה לנשום רק לשמוע את הסיפורים הללו, שלא לדבר על לחוות אותם כמציאות יומיומית.

חזק מאוד!