"אני לא יכול להתחתן אתך, אני לא אוהב אותך מספיק" כך אומר אודי לגיבורה שבוע לפני תאריך חתונתם המיועדת. זהו המשבר הראשון שחווה הגיבורה, והוא מסופר בקטע שנקרא "בת מזל".
במקום בעל היא מאמצת כלב לבנדור שתלטן, שקובע עבורה יותר ממה שהיא קובעת עבורו.
וזה איננו המשבר היחיד. בהמשך העלילה יופיעו משברים חמורים יותר. משבר החברות בינה לבין שני, לשעבר שושנה, שאפילו כתבה ספור בהמשכים על עלילות יחסיהן, מה שהחל את הקרע עד לניתוק הסופי בין השתיים.
המשבר הקשה מכולם הוא האירוע המוחי בו לקה אביה, נגה אדר. הוא, המחזאי המפורסם, חתן פרס ישראל, שזכה להכרה והוקרה בעולם התיאטרון, וקולו נדם. הוא כבר לא יכול להשמיע את עמדותיו הנחרצות או לכתוב כהרגלו מכתבי תלונה למשרד החינוך.
הילה רעייתו של נגה ואמה של הגיבורה מוצגת כאישה חזקה, בעלת תושייה, שיש לה השפעה אפילו על בעלה הדעתן, והיא עמוד השדרה של המשפחה בעת מחלתו.
יעל טבת, בתו של שבתאי טבת אמרה בראיון כי מעשה הכתיבה נאמן למה שקורה בחיים. בספר היא רומזת על קשריה של אביה עם דמויות ופרשיות מוכרות המסתתרות מאחורי שמות בדויים, ו לא קשה לגלותם.
גם הבחירה בשמו נגה אדר מרמזת על שבתאי טבת המפורסם.
טבת יודעת לספר סיפור שנון, למשל, כאשר הגיבורה כותבת את ספור יחסיה עם שני היא מתלבטת באיזה שם פסבדוני לבחור: איזבל צוף או יעל טבת.
הומור שזור לכל אורכו של הספר אך הוא מפתיע במיוחד ברגעים הפחות צפויים של הדרדרות מצבו של האב בעת הביקורים בחדרי המיון, ולשיא הדבר מגיע בחדר המוגבל בו נמצא אביה בשעותיו האחרונות.
מאחורי המעשים וההתנהגות של הדמויות היא דואגת לשתול הסברים פסיכולוגיים, וכך הן הופכות לאמינות, גם אם המאפיינים של אישיותן הם ייחודיים ואף יוצאי דופן.
שפתה גבוהה, והיא מיטיבה לגייס דימויים ועולם מטאפורי לא שגרתי.
הדבר שהפריע לי מאוד בהקשבה לספר המוקרא בקולה של יעל טבת קלגסבלד הוא בחירתה לכנות את הדמויות בהגדרת תפקידן או ייחוסן המשפחתי בסיפור: "המחזאי", "האם", "הבת", "הבמאי"- בחירה תמוהה בעיני שאותי מאוד הרחיקה ולא אפשרה שום הזדהות. כאילו הסופרת רוצה לומר לנו, זהו סיפור, ואין בכוונתי לטשטש בין הבדיון למציאות. זאת למרות שבכל הראיונות שבה והדגישה, כי כתבה את הספר בעקבות מחלת אביה ותהליך הפרידה ממנו.
בעיני זוהי ההחמצה הגדולה של הספר, ויחד עם זאת מעלותיו רבות, והוא מושך וקשה להרפות ממנו.
ממליצה מאוד.
יעל טבת היא גם פזמונאית, אחד משיריה עליו היא גם רומזת בספר, הוא אחד המרגשים גם בשל מילותיו וגם בשל הלחן שלו:
בתוך
מילים יעל טבת
לחן: יאיר רוזנבלום
על נשמות שלי אתה שולט,
על דקויות שבי פורט
עת במבט אותן תמצא
ובלחישה אחת רפה.
אם בתנועה שהיא מוצנעת,
מילה שנאמרה בלי דעת,
חיוך חטוף או מסויים
אתה באלה, בכולם.
אני שקעים לכל קמריך
אני ימים זורמים אליך
אני ציפור אומרת שירה
ובלעדיך אין בי מה…
על אכזבות מהן כוחי ניטל
וחלומות שלי קשים, אבל
כשתדרים עצמו מאוד
אותך פיללתי לי בסוד.
היו שרפות בי ויותר
הפכתי מישהו אחר
אני חומק בשתיקה
אתה הייה לי מצבה.
אני שקעים לכל קמריך
