רוב חי לו בבקתה עלובה בלב יערות אורגון ומספק פטריות כמהין לאמיר שמגיע מדי יום חמישי במכונית ספורט מפוארת כדי לרכוש אותן ממנו. נקודת המפנה שממנה מתפתחת העלילה היא כאשר תוקפים את בקתתו וגונבים ממנו את חזירת הכמהין שלו. הוא קשור אליה בעבותות של אהבה והיא עצמה מרגישה את עצבותו. ממש כמו חיית מחמד.
רובין פלד לא מוכן לוותר ויחד עם אמיר יוצא למסע של גילוי האמת מי גנב את החזירה שלו.
במסעו בעיר אנו נחשפים אל עברו, הוא היה שף מפורסם, ואיבד את אשתו לורי וזאת הסיבה שיצא להתבודדות ביער.
במפגש שלו עם השף דריק הוא אומר לו דברים כדורבנות: כל מה שאתה עושה כאן במסעדה הוא לא אמיתי, לאנשים כאן לא אכפת באמת ממך. מכאן אנו מבינים שלמרות שהוא אומר שהוא זוכר כל ארוחה ועל אדם ואישה שאותם שירת בשנות השפיות שלו, זאת עוד תובנה לגבי העמדת הפנים, הריקניות והשקרים של העיר הגדולה והוויתור על החלומות. גם אלימות הם יפגשו במסעם וגם את אביו של אמיר שהפך לסוג של מאפיונר והשתלט על כל עולם המסעדות באיזור.
אמיר מקשיב במכוניתו להקלטה שעוסקת בכוחה של המוסיקה הקלאסית ומסבירה מדוע היא אלמותית. "התרבות הנאורה" יוצרת קיטוב והגחכה של העולם האלים, עולם של הצורך בהתעשרות כמקור של כוח.
דווקא רובין פלד שנראה כאיש המערות, נטול פוזות, רגיש כל כך, למרות חייו ביער, בג'ונגל הפראי מתגלה באנושיותו יותר מכל עירוני, "תרבותי" שגר בבית פאר.
וזהו גם סיפור על אהבה לאישה גם של רובין ללורי וגם של אביו של אמיר לאשתו שהתאבדה והוא מתקשה להיפרד ממנה.
ניקולס קייז בתפקיד חייו, פשוט נפלא.
אדם ארקין הוא דריוס, אביו של אמיר.
בימוי וצילום יוצאי דופן, הסרט מתנהל באיטיות ואוחז את הצופים בצפייה לגילוי חדש בהמשך.
סרט יחיד ומיוחד.
מתאים למי שמתאים.
מקום לקרוא לו בית- TAKE ME HOME
בכפר קורדון בדרום צרפת מול נוף מפעים והמון בלאן, מתקשה
