יונה, הגיבורה ודמות המספרת סובלת מלקות שכלית שגורמת לה לכתוב ללא פסיקים ונקודות ומדי פעם לעצור כדי לנוח. נדמה שאת התחושה הזאת של הגיבורה של כתיבה דחוסה המתארת משפחה מעוותת, דורשת מן הקוראים לעצור ולנוח גם כן. לחזור אל המשפטים הלא מובנים, הכוללים מילים חדשות, שיונה מאמצת מן המילון כדי להגיע רמה גבוהה יותר של ניסוח. השאפתנות הזאת להימלט מן הדוחה, העלוב, המעוות, מובילה את יונה להגשים את מטרתה ולהיחלץ מן הבית המפלצתי אותו היא מתארת. בזכות הגאולה שמביאה אמנות הציור לעולמה, היא יכולה לבטא את המראות, לפרש אותן בדרכה, להפליג אל מחזות הדמיון. הדמיון של יונה פועל כאשר היא מתבוננת בסביבתה, כאשר, למשל, היא מתארת את אחותה:
"אחותי סבלה מעקמת בגב, מאחורה ובישיבה היא דמתה לחיה גיבנת עם רגליים קטנטנות וזרועות שאי אפשר להאמין. הזקנה שבאה מפעם לפעם לתקן חצאיות טענה שבזמן ההריונות כנראה הטילו על אמא כישוף, מבהיל עוד יותר בהיריון של בטינה.
שאלתי את הפסיכולוגית, גברת משופמת וחד גבתית, מה זה נפשית.
היא ענתה לי שזה משהו שקשור לנפש. אבל שאני אוכל להבין את זה רק כשאגדל. אבל הסקתי שהנפש היא משהו שדומה לסדין לבן שנמצא בתוך הגוף וכשהוא מתלכלך אז אנשים נעשים אידיוטים הרבה כמו בטינה וקצת כמוני.
כשבטינה הסתובבה רום- רום סביב השולחן, התחלתי לראות שהיא גוררת זנב קטן שיוצא מהרווח שבין המשענת והמושב של בכיסא האורתופדי ואמרתי לעצמי שבטח הנפש נשפכת ממנה" (עמ' 13).
אמא המורה מצליפה בתלמידיה ובבנותיה במקל, "המצביע", ולאחר יציאתה לגמלאות היא מאבדת את הקשר עם העולם עד מותה.
בת הדודה פטרה, שבוחרת לעסוק במקצוע העתיק ביותר בעולם, שגופה מלא בחבורות ובצלקות, תוצאה של אלימות לקוחותיה הנכבדים, הופכת בשלב מוקדם לחברת הנפש של יונה.
בהמשך תתגלה בגידתה כמו בגידתו של המורה לציור ועזיבתו של האב את משפחתו בילדות המוקדמת.
כל הנשים אומללות וכמאמרו של טולסטוי: כל הנשים, כל אישה אומללה בדרכה. הגברים פתטיים, נלעגים, נופלים למלכודות של הנשים.
המהפך שיונה עוברת אל עולם של יצירה ועצמאות מפעים. היא שובה לב בכנותה, ומאפשרת לנו לחדור אל הנפש, "הסדין" לאורכה של כל העלילה ושיאה:
"כל התשישות והצער של חי כמו מבול של חורף על הסדין שאתם מכירים ולא עניתי אפילו מילה לזוועת הפיכת העור הזאת ובזה הכוונה לדברי האומלל ההוא, היחיד שאומלל יותר ממני כי הוא לא ימצא מזור. הוא הלך" (עמ' 150)
אי אפשר להניח את הספר המטלטל הזה, השונה כל כך ולכן גם היה ראוי שאפילו רק בגיל 85 הסופרת הארגנטינאית, אורורה ונטוריני זוכה בפרס למרות שכתבה יותר מ30 ספרים.
לדברי ונטוריני זהו רומן אוטוביוגרפי. "אני לא אישה משפחתית במיוחד, מכולם לא הייתי, אבל תמיד בסוף אני כותבת על המשפחה שלי, או על משפחות באופן כללי… כל הדמויות שלי מפלצתיות. המשפחה שלי היתה מפלצתית מאוד. זה מה שאני מכירה. ואני לא אדם רגיל מאוד. אני ישות משונה שרוצה רק לכתוב. אני לא חברותית. אני לא נפגשת עם אף אחד אף פעם חוץ מב-24 בדצמבר."
בעיני, זהו ספר לתפארת המעוות, אך ממש לא רק: הגיבורה נגאלת מהגועל בזכות הכישרון האומנותי, היכולות, שאפתנותה והרצון להיחלץ מהבית שאולי מעולם לא היתה חלק ממנו.
חובה לכל האוהבים להיבלע בתוך הסיפור, ולצאת בסופו קצת אחרים. כתיבה יוצאת דופן.
תרגום מספרדית: ארז וולק
2024, הוצאת לוקוס, 158 עמ'
