הקולנוע נע על ציר:
מצד אחד: “מחלה שיש לרפא”: דיכאון, סכיזופרניה, הפרעה דו־קוטבית, PTSD
מצד שני: “שונות שיש להבין ולקבל”: אוטיזם, תסמונת דאון, הפרעות קשב ועוד. אלו הן דרכי תפקוד שונות של המוח.
והשינוי הגדול הוא מעבר מסטיגמה והפחדה לאמפתיה, מורכבות והכרה בזהות.
נברר באיזה אופן בוחר הקולנוע להציג צרכים מיוחדים אלו ובאיזה אופן זה תואם את גישות הטיפול הקיימות.




