ספר מטלטל, שפתיחתו מרמזת על אחריתו, כמו בכל פתיחה שבה נשתלים הזרעים להמשכה של העלילה.
"זה סיפור על אישה שאהבה יותר מדי, זה סיפור על אישה שחלתה יותר מדי, זה סיפור של אישה שאין לה מושג את מטאטאים את תא הכלא הסיוטי שלה. זה הסיפור. אהבה גדולה ומוות או כמעט". (עמ' 5)
ארוס ותתנוס בכפיפה אחת: הסיפור נפתח באהבה גדולה לגבר, אותו היא מכנה "חתן המוות שלי", המתאדה כאשר הסרטן תוקף שוב את גופה של הגיבורה.
היא יפהפייה בזכות עצמה הנשבית ביופיו שלו, במיוחד בעיניו הירוקות "עיני בריכות בוכיות".
"הייתי בהלם כשפגשתי אותו. הייתי בהלם כי לא הבנתי איך לא פגשתי בו קודם. נפש תאומה שלי גוף תאום שלי הכל תאום שלי, לא פגשתי עוד כזה תאום שלי מעולם. אותה המוזיקה אותם ספרים קראנו ואותם הברזנו ולא קראנו, אותם שחקנים כושלים חיבבנו וזכרנו את שמותיהם, כאלה שאף אחד לא זוכר את שמותיהם…
במבט לאחור זה נראה בלתי סביר כמה אהבנו אני והוא הוא ואני. מה לנו בכלל זה עם זו. סתם שני אנשים דומים כל כך תאומים כל כך זה כן אבל לא קשורים בכלום. לא מצפים זה מזה לכלום. לא מקננים ביחד, לא רוקמים חלומות ביחד, כלום כלום. וכמה שהיינו כלום כלום ככה אהבנו" (עמ 29-30)
ואז מגיעה המחלה, ניתוח, כימותרפיה, בדיקות, הסרטן שולח גרורות והאופן שבו היא מחברת מילה למילה למשפט ועוד משפט- זהו כוחו, ייחודיותו ויופיו של הטקסט.
היא לא חוסכת מאתנו את הסיוט, את עולמה הפנימי, כמשתמשת בזרם התודעה וסוחפת אותנו אל מערבולות התהום.
"יומיים לכימו 3: עכשיו זה נהיה הבת שלי, הבית שמול הבית שלי, הבית שלי במגדל הכחול עם מנחת המסוקים העגול מלמעלה, שם משקים אותי בחומרי הרעל שלי המשיבים את נפשי ומכניסים רוח באפי. זה הבית שלי עכשיו זה הבית, מחלקה אונקולוגית קומה שבע במגדל הכחול. יש לי שם שמיכה מהבית הקודם שלי, וגרביים מהבית הקודם שלי, ואין לי הרבה מה לעשות בבית הקודם שלי כי כאן הם משקים אותי בתרעלה משיבת הנפש, זו הנכנסת אל תוך הוורידים שלי ומשם למחזור הדם שלי והגוף שלי א-מחייה שותה את התרעלה ונשרף כולו ונטען חיים, הו הזמן הזה בבית הזה החדש המוזר שמול הבית שלי, הגיהינום שבו אני נשרפת באש החומרים הנספגים בי ממש מול גם העדן שהוא הבית הקודם שלי, שלא ידעתי שעד כדי כך הוא גם העדן עד שלא הגעתי אל גיהינום המגדל הכחול" (עמ' 80)
ועוד:
"חדר ההקרנות הוא כמו חללית אימונים בנאסא, רק ששוכבים שם עירומים ודבר לא מתרחש, חוץ מכף נעליים ענקית שנוסעת הלוך ושוב, וכשקמים צמאים נורא כאילו טגנו אותי טיגון ערבוב בבית התאילנדי, וכל מה שרוצים זה לשתות לשתות לשתות ושוב לשתות. זה שורף נורא. ואני בובת סמרטוטים והם מניעים אותי מצד לצד. אל תזיזי אל תזוזי אנחנו נסדר אותך כבר. ואני לא עונה, שותקת קירחת עם פאה ואני מזיעה מתחת לפיאה. לא לזוז, אסור לצאת מהקווים כי כל יציאה מהקווים יכולה לטגן חלק שלא דורש טיגון. סתם לטגן כחציל את הציצי או את שיפולי הבטן או משהו שלא סומן ולא אורגן ולא קועקע. כן הם קעקעו אותי בשלוש נקודות כחולות לעולם ועד, שלוש נקודות כחולות שהן מראי מקומות, מעין חיצים המסמנים להם כיצד לקלוע למטרה, והשלוש האלה יוותרו על גופי גם אם אמות קירחת עוד מעט וגם אם אספיק לצמח את שיער הסוויש סוויש החלק שלי מחדש. נקודות הסימון, השלוש, יהיו שם לעולם ועד" (עמ' 92)
הטקסט הצליח להטיל עליו את אימתו וכבר הרהרתי כיצד הייתי נוהגת אני אילו חליתי, וגם- האם יש טעם להמשיך ולסיים את הספר הסוחף הזה, לא אני החלטתי, אלא מילותיו הכריעו.
הדגש ב"האחרון" אינו בעלילה אלא בנבכי הנפש של האהבה והמחלה. זהו הסרטן האחרון, זאת האהבה הגדולה האחרונה וזהו גם ספרה האחרון, שהצליחה להשלימו, והיא ידעה זאת גם ידעה.
המשפטים ברובם נעדרי פסיקים ונקודות משום שמדובר במחשבות רצות, מתערבלות. תיאוריה כול כך מפורטים, לעיתים בסלנג, ולעיתים משופעים בדימויים ומטאפורות מקוריות. סחרחרת הרגשות יכולה לזכות לביטוי כל כך עוצמתי רק למי שחוותה אותם.
הספר נעדר ציוני שמות, מוזכר הגרוש, שנשאר חבר טוב, מוזכרת במילה אחת הבת, חברה איתה היא יוצאת לצוד גברים בבר, והיא עצמה מעבר לכך שעיסוקה הוא כתיבה- שום התייחסות. כך אומרת לנו הסופרת, אני מבודדת את העולם שלי מכל הסחת דעת כדי להתמקד רק באהבה ובמחלה.
תמר גלבץ נפטרה בגיל 65 (1957-2022). ספריה הקודמים: "את בתקופה טובה", "מקופלת", "המתים והחיים מאוד".
ספר אוחז קרביים, מתאים לאלו המוקירים את המילה הכתובה, ויודעים שאמנות עוסקת בכאב ולא בלה לה לנד ובהפי הפי.
הוצאת חרגול, 2023
עורך: אלי הירש
166 עמודים
