אישה נאה (ג'ונסון דקוטה) נכנסת למונית בדרכה משדה התעופה למנהטן, לביתה. קלארק הנהג, , שזאת עבודתו כבר עשרים שנה יודע לזהות את נוסעיו עפ"י ניואנסים. הוא גם סקרן גדול, ואין לו בעיה לשאול אותה שאלות אישיות.
בתחילה הוא מתלונן על כך שהיום משלמים לו בכרטיסי אשראי ומזמינים דרך אפליקציות. אך עד מהרה בשל חטטנותו, שמתקבלת בחביבות הוא רואה דרך המראה את עיניה והבעות פניה של האישה הבודדה והלא מאושרת הזו.

היא חזרה לאחר שבועיים מאוקלהומה, וזה, כך מסתבר, החזיר אותה לילדותה ולמערכות היחסים המשפחתיות שלה, שמסבירות את בחירותיה בהווה.

הוא מזהה שהיא בקשר עם גבר נשוי ומרגע זה הוא פוצח בתיאוריה שלו על גברים נשואים, שכל מה שהם מבקשים מהפילגשות שלהם הוא סקס וכיף. אהבה לא באה בחשבון. וכאשר היא מגיעה מצד האישה, כמו הנוסעת שלנו, היא בבעיה גדולה לדעתו.

כאילו כדי להוכיח שהוא צודק, האישה חסרת השם  
Girlie
מנהלת תכתובת בווטסאפ עם אותו גבר נשוי.

השיחה בינה לבין קלארק על יחסי גברים נשים, הורים ילדים, רשימת החלומות שלהם, שיחה מרתקת שאין בה רגע דל מתנהלת סימולטנית עם שיחת ווטסאפ מתמשכת עם הגבר ההוא, שהוא מעין תחליף אבא. גיירלי, רק כך היא מוזכרת בסרט, מציינת שאביה היה קאובוי. כך כל החוטים נקשרים ומסבירים את השם המקורי באנגלית:
 Daddio
הוא ביטוי בסלנג לגברים שהם מעין קאובוי ומחפשים לעשות רק כיף…

כל הסרט מתרחש בתוך המונית עם צילומי תקריב של שתי הדמויות. בדרך כלל קלארק מתבונן בפניה של גיירלי דרך המראה. רק כאשר תאונה מחייבת אותם להמתין (וכך הבמאית והתסריטאית פתרה את הבעיה שזמן הנסיעה משדה התעופה
JFK
נמשך רק 50 דקות) ומאפשרת שיחה במשך 101 דקות, אורכו של הסרט.

הבחירה בסרט שבו יש שתי דמויות בתוך מכונית אחת במשך 101 דקות מאפשרת גם את האינטימיות שנוצרת ביניהם, (אם כי יכלו לבלות את כל הנסיעה בשקט מוחלט כשהנוסעת תוקעת את עיניה בנייד בלבד).

הם יוצרים לזמן מה עולם של שיתוף, חשיפה, אמת, שבריריות, בדידות שבאים לידי ביטוי באמצעות דיאלוגים מרתקים ומחוות פנים וגוף שאין להם תחליף מילולי.

האורות והצללים על פניהם חולפים רק מעצימים את תחושת הבועה שיצרו לעצמם שני שחקנים נפלאים: שון פן וג'ונסון דקוטה.

במאית ותסריטאית: כריסטי הול
101 דקות ארה"ב 2023

רוצו לראות

הרצאה מקדימה:
מפגשים אנושיים מהסרטים