אולי זה לא הזמן לפילוסופיה, אבל מה לעשות, זאת ברירת המחדל שלי, ואם לא מתאים, לא חייבים להצטרף למסע המחשבות הבא.
ביום שישי בשעה 22:30 נחתי בשדה התעופה בן גוריון לאחר 23 ימים בדרום אמריקה. זה היה חלום ומתנה לעצמי לכבוד 70 שנותיי על האדמה הזאת.
בדרך הביתה, לתל אביב אמר לי אחי, שכנראה זה עניין של שעות עד לאזעקה הראשונה, ואכן כך היה.
המעברים בין מפלי האיגואיסו מהצד הארגנטינאי ובעיקר, עוצמתו של הטבע בצדו השני, הברזילאי לבין אלימותן של אומות זו כלפי זו, הטבע האנושי מאז קדמת דנא להילחם זה בזה – אלו מעברים כמעט בלתי אפשריים. אבל עובדה, הם אפשריים, במיוחד כאן, במזרח התיכון.
ואילו בארגנטינה:
כשטיפסנו ברכבל אל פסגת הר הקמפניו, שלג ירד כבר במדרונותיו (בפברואר אמור להיות קיץ מובהק), היתה זו חוויה מפתיעה, אך הקשתה לראות את הנוף ממרומים.
נופי האגמים הצלולים "לא היו כך כך בפוקוס" בשל גשם מעצבן בלתי פוסק, תוצאה של שינוי האקלים בעולם, שוב מעשי יד אדם המחריב את המקום בו הוא חי. המדריכה המקומית עברה עם תרסיסי ומטלית וניגבה את חלונות האוטובוס המיושן, והתבדחנו, כשעזרנו לה שנוכל לעסוק בניקיון חלונות כשנשוב ארצה.
אנו חולפים על פני ירוק שאינו נגמר, מגיעים לברילוצ'ה, עיירה בסגנון שוויצרי, עם חנויות שוקולד המציגות ומציעות מבחר עצום של שוקולד איכותי. כמובן, קניתי למשפחתי המכורה לשוקולד איכותי.
בהמשך, חוויה אדירה של שיט הקרחונים (אגם ארגנטינו, קרחון אופסלה, הקרחון הגדול בדרום אמריקה), ו… פריטו מורנו, המופלא, משם, מכל עבר נשקף נוף המשלב עוצמה, קור ושקט- וצבעי לבן, תכלת, אפור, ירוק.
הגענו לאושואייה, סוף העולם, הנקודה הדרומית ביותר על פני כדור הארץ, מרגש לדעת: הגענו עד הנה.
שיט בתעלת ביגל הפגיש אותנו עם פינגווינים מתוקים המדדים בצעדיהם המהירים. פינגווין אחד חשק באחרת והיא, מה לעשות, לא בא לה, אולי מיגרנה רגעית, החלה לעשות את צעדיה המהירים אל המים והוא בעקבותיה, לא מוותר.
בהמשך השיט בביגל אפשר היה לצפות באי אחר, בו רבצו אריות ים (המסריחים למרחקים). כולם יצאו מהספינה, נרגשים לצלם כילדים בחנות צעצועים.
בפריז של דרום אמריקה שהינו מעט מדי, לצערי.
ריו דה ג'נרו התגלתה כמקום נפלא מרחוק ומלמעלה, אך מטונפת, ענייה, לא בטוחה, מאיימת בגניבות מקרוב.
נחיתה קצרה ביום שמשי במדריד, החזירה אותנו לאירופה הנקייה, הקלאסית, תחושה של חזרה לציוויליזציה אחרי ריו.
כל חברי הקבוצה הנפלאה שזכיתי להיות חלק ממנה רצו להגיע מהר ארצה, לפני הטילים. רק אני, בסתר ליבי, ייחלתי שנתקע במדריד, ואוכל לטוס ללונדון בקלות לחבק את שני בני ואת נכדי זהוב השיער ותכול העיניים.
אבל כפי שאתם מבינים, אני פה, בין סיוט לסיוט, במדינת ההזיה, במציאות שמתקבלת כנורמלית בתוך אי נורמליות.
רק לפני ימים אחדים עמדתי נפעמת מול עוצמתו של הטבע, ואילו כעת אני נפעמת (לא ממש) מול הרוע של הטבע האנושי.
מעברים בלתי אפשריים רגשית ושכלית.
מייחלת לימים שפויים של שקט, עשייה פורייה, הנאות קטנות וגדולות, והגשמת חלומות.
עד למלחמה הבאה עלינו לרעה.
"נורמליות" במזרח התיכון.
היו בטוב יקירות ויקירים.
4.3.26
