השאלה המרכזית שטרדה אותי במהלך קריאת הספר המיוחד הזה היתה לא "איך" אלא "למה"?
מדוע נוצר הנתק בין הבת לאם שהיחסים ביניהן מתוארים מאז לידת הבת ועד להיעלמותה כיחסים אפילו קרובים מדי, סימביוטיים, של שיתוף גדול של הבת גם בעניינים אינטימיים ומעורבות מאוד גדולה של האם עם ניסיונות לזהירות רבה.
הפיסקה הפותחת של הספר: "בפעם הראשונה שראיתי את נכדותי עמדתי מעבר לרחוב, לא העזתי להתקרב. בשכונת הפרוורים של חרונינגן החלונות גדולים ונמוכים, התביישתי בקלות שבה השגתי את מבוקשי, נבהלתי מהיותן שלל זמין למבטי. אבל גם אני הייתי חסרת הגנה, אילו הסבו מעט את פניהן הן היו רואות אותי שם."
ובהמשך אנו מקבלים פיסות מערכת היחסים במשפחה הנורמטיבית הזאת, והנתק מהבית לא מובן לא לאם וקצת יותר מובן, לקראת סופו של הספר- לקוראים.
לאורך כל קריאתו הספר הזכיר לי את "חולייטה" של אלמודובר. ידוע כי הבמאי בנה את סרטו על סמך סיפוריה של אליס מונרו על הנתק שלה מבתה וספרה "שתיקה".
ספרה של הילה בלום אינו מזכיר מבחינת תוכנו רק את הקשר הסבוך בין אם לבת מתבגרת אלא גם מצטרף אליו הסגנון של מונרו.
הפער בין הידיעה המופיעה כבר בפיסקה הראשונה לבין תיאור יחסים סימביוטיים בין יואלה לבתה לאה יוצר סוג של תסכול ורצון לסגור את הפער הבלתי מוסבר הזה. זאת אחת התחבולות האמנותיות שהספר ניחן בהן. המספרת משלבת סיפורים שקראה כביכול המתארים מצבים של אמהות ומתכתבת עם "עין החתול" של מרגרט אטווד, "המפגש"- אן אנרייט, אליס מונרו ועוד.
ממליצה מאוד.
הוצאת כנרת זמורה.
