עידו טאקו המופלא, המגלם את הדמות הראשית, שלומי, מספר את סיפורו של חייל בן 18 המסרב להצטרף לפעולה של יחידתו בעזה. מרגע זה הוא יברח, יחצה את הגבול ויחזור לישראל. המשימה הראשונה היא הביתה, אל אמא, אך הוא מוצא רק את הכלב ובית ריק.
אחר כך בת"א התוססת בין אזעקה לאזעקה הוא יגיע לאהובתו שירי. הוא מנסה לשכנעה לא לעזוב לקנדה, להתחתן איתו.
גם לסבתו (תיקי דיין) הוא יגיע כדי לנוח ממרוצתו האינסופית.
ישנה סצנה נפלאה שהוא רוקד איתה.
הריקוד, האופן שבו הוא טורף אבטיח, את המנות במסעדה של שבה שירי היא סו שף, או ספגטי בבית אחותה, או אותה עצמה כשהוא מנשק- כל אלו מסבירים את בריחתו. הוא רוצה לטרוף את החיים, הוא מבקש נורמליות: בית, אהבה, תשוקה, הגשמת חלומות, בעולם של מלחמה וטירוף.
הוא בורח מבשורה, ממלחמה, מפחד ומגלה שמקום מפלטו לא מאפשר לו להגשימם.
בריחתו מפורשת ע"י הצבא כאילו נחטף, או נהרג, וכל התקשורת מדווחת על היעלמותו, ונדמה שגורלו של חייל אחד מסעירה מדינה שלמה.
הצוות שכלל את הבמאי, התסריטאי, המלחין, הצלם, ושני השחקנים, עידו טאקו ומיקה רייס (המגלמת את שירי אהובתו) סיפרו כי התגובות שהן מקבלים מחיילים שהיו בעזה הם הזדהות מוחלטת עם דמותו של שלומי. מילואימניקים שצפו בסרט, טעמו שהם חשים כי הוא מבטא את תחושתם שאינם מצליחים להשתלב במציאות אליה חזרו. הם פצועים בפנים, והם חיים עם זה, וחשים כי לא מבינים אותם.
נקודה נוספת ראויה לציון היא, כי הסרט מתאר מדינה שלמה שחרדה לחייל בודד, ואילו במציאות שלנו מאז הטבח הנורא, עדיין 101 חטופים נמקים במנהרות, ונדמה כי החברה התרגלה, ונרמלה את המצב.
חשוב לציין, הסרט בגרסתו הראשונה ב-2009 עבר שינויי גרסאות במהלך השנים. הוא צולם, בסוף 2022 לפני ה7.10.23 והוקרן לראשונה ב5.10.23. משום כך, קשה שלא לראות בו סרט נבואי. בתחילה, הסרט התקבל כדיסאוטופי. הטרגדיה שלנו היא שהדיסאוטופיה הפכה למציאות.
הצילום של דוד סטרג'מייסטר, שזכה בפרס אופיר על עבודתו המשובחת בסרט, שכן המצלמה רודפת אחר שלומי בעת בריחתו הנצחית. הפיזיות של הגיבור, אשר רוכב, מטפס, קופץ, רץ, שוחה היא אחוזת תזזית וכך גם המצלמה.
עוצמתו של הסרט היא השילוב המופלא בין משחק יוצא דופן של עידו טאקו, בימוי, צילום, תסריט ומוסיקה סוערת של תופים וכלי הקשה, אשר מעצימים את הסערה הפנימית ותחושת המרדף (אם כי אף אחד לא רודף אחריו).
שלומי הוא בן 18, וגילו הצעיר, תמימותו, רצונו בחיים, הופכים למסע של התפכחות והתבגרות, כשהוא מבין שדבר שממנו הוא בורח ואליו הוא בורח- לא אפשריים.
במדינה שבה כל חייל הוא גיבור ומושיע, הגבריות הישראלית לא מעניקה לגיטימציה לפחד, המנוסה של שלומי היא סוג של מרד טרגי. שכן, הפחד קיים במציאות בדיוק כפי שהוא קיים בסרטו המרתק של הבמאי, דני רוזנברג.
חובה לצפות, לא רק כדי לפרגן לקולנוע ישראלי משובח, אלא משום האופן שבו הסרט הוא מראה למציאות חיינו העגומה.
במאי: דני רוזנברג ("מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם")
תסריטאי: עמיר קליגר
צילום: דוד סטרג'מייסטר
מוסיקה: יובל סמו
ישראל, 2023, 101 דקות
