עשרים שנה אחרי שיצא "השטן לובש פראדה" יוצא סרט ההמשך. בדרך כלל מספר 2 הוא פחות טוב, אולי גם בשל הציפיות.
אפשר לומר שמריל סטריפ עדיין משמרת את מעמדה כשחקנית מופלאה, גם אן הת'אווי לא מאכזבת כלל.
שוב כמו ב2006 מוצג עולם האופנה כזירה אכזרית של תחרות כוח והיררכיה.
מירנדה הקרה כקרח, עדיין מנהלת את מגזין "המסלול" ביד רמה ובהתנשאות הולמת.
המאבק בין נשים כאן מקבל תפנית: אם בסרט הראשון הקונפליקטים היו בין בוסית לעוזרת, הרי שהפעם מדובר ביריבות המתחרות על מקומן. אנדי כבר איננה מתלמדת תמימה, הנתונה לחסדיה של הבוסית המתעמרת שלה אלא מי שיודעת לתמרן, ליזום ולבצע מעשים נכלוליים לא פחות ממירנדה.
הסרט הראשון תיאר עולם של מגזינים ויוקרה, עולם יציב.
הפעם מדובר במשבר העיתונות הכתובה והמעבר לעיתונות דיגיטלית, תוך כדי מאבקים כספיים כדי למזער הפסדים.
יש גם הבדל אידיאולוגי:
הסרט הראשון שואל: כמה את מוכנה לשלם כדי להצליח?
השני שואל: מה קורה כשהמערכת עצמה מתפרקת?
יש גם שינוי משמעותי בדמותה של מירנדה
בסרט הראשון היא דמות כמעט מיתולוגית, דמות על, מאיימת מאוד. בסרט הנוכחי היא מתקרבת לפרישה, לכן, היא פגיעה יותר ולבסוף מתגלה אפילו כאנושית.
לטעמי, החלק המהנה ביותר הוא הבגדים המפעימים שלובשת מירנדה אך גם אנדי, תחרות אופנה על שלל יצירתה במילאנו, וכמובן, מריל סטריפ האגדית.
מכיוון שחלפו עשרים שנה מאז הסרט האיקוני, הציפייה לסרט זה בסופו של דבר לא אכזבה.
בימוי: דוויד פרנקל
משחק: מריל סטריפ, אן הת'אווי, אמילי בלאנט
ארה"ב, 2026 113 דקות